מאמרי הפרשה פרשת ויגש

 

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (מד, יח)

 

מדוע חזר בו יהודה

בסוף פרשת מקץ, אחרי שנמצא הגביע באמתחת בנימין, נלקחו האחים ביתה יוסף, ויוסף מוכיח אותם על מעשה הגניבה. ובאותה שעה השיב יהודה ליוסף (מד, טז) מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק, האלהים מצא את עון עבדיך, הננו עבדים לאדני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו. עד כאן.

והנה נראה מדבריהם שהם מסכימים לקבל את העונש המגיע להם בהשקט ובשלוה. אולם עתה בפרשתנו (מד, לג) אנחנו רואים שיהודה לפתע חוזר בו, ומדבר עם יוסף דברים קשים, ומבקש שיוסף יקח אותו לעבד תחת בנימין, ושאר אחיו יעלו בשלום אל אביו.

הנהגתו זו של יהודה צריכה ביאור, דבתחילה הסכים שכולם יהיו עבדים, ואילו עתה כאשר עוד יוסף הקל בדינם ופסק (מד, יז) האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם. לפתע חוזר בו יהודה ומתנגד לכל עונש לאחיו, ושרק הוא יהיה תמורתם?

האלשיך הקדוש (מד, טז-יח) מבאר, בתחילה היה סבור יהודה כי עתה הגיעה שעתם להיענש על חטא מכירת יוסף במידה כנגד מידה, הואיל והם מכרו את יוסף לעבד, לכן כולם ילקחו לעבדים, ולפיכך אמר (מד, טז) מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא את עון עבדיך, כשהכוונה היא על עון מכירת יוסף. אבל כשראה יהודה שיוסף משחרר את כולם, ועוצר אצלו דוקא את בנימין להיות לו עבד, נוכח לדעת שאין זה עונש על חטא מכירת יוסף, שהרי בנימין כלל לא השתתף במכירה, ואין זו כי אם עלילת שוא. לכן עתה יצא יהודה נגד יוסף בדברים חריפים.

 

הטעם שניגש יהודה ולא אחר

 

מדוע דוקא יהודה ניגש לדבר עם יוסף, ולא ראובן שהוא הבכור?

והנה הטעם מבואר בפסוק (מד, לב) כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים, וכאשר פירש רש"י (שם, ומקורו ממדרש תנחומא ישן ד') ואם תאמר למה אני נכנס לתגר [למריבה זו עמך] יתר משאר אחי? [התשובה היא] הם כולם מבחוץ [למריבה, ואילו] ואני נתקשרתי בקשר חזק להיות מנודה בשני עולמות. עד כאן. דהיינו שהתחייב יהודה ליעקב, שאם לא יחזיר את בנימין, הוא יהיה מנודה בעולם הזה ובעולם הבא, ולכך הוא נקשר לדבר זה יותר משאר אחיו.

 

בזה התווכח יוסף עם יהודה ונרמז בטעמי הפסוק

הגאון מוילנא (קול אליהו פרשת ויגש) אומר שדברי המדרש נרמזים בטעמי הפסוק. דהנה על המילים "ויגש אליו יהודה" ישנם הטעמים, קדמא ואזלא רביע, והמילים "ויאמר בי אדוני" מוטעמים בטעמי זרקא מונח סגולתא. והיינו שיוסף שאל את יהודה, מי הכניסך בעובי הקורה יותר משאר אחיך? והלא אתה אינך הבכור אלא הרביעי שבין האחים, והיה צריך שראובן שהוא הבכור יבוא להתווכח איתי. ודבריו מרומזים כאן בטעמים קדמא ואזלא רביע, היינו שיוסף שואל אותו למה "הקדמת ואזלת" יותר מאחיך, והלא אתה אינך הבכור אלא ה"רביעי" שבאחים? ויהודה השיבו, דע לך שזה משום שאני ערב בעד הנער, וויתרתי על החלק שלי בעולם הבא אם לא אביאנו, ולכן אם לא אקח את הנער, יש לי הפסד גדול. וזה שאומר "זרקא מונח סגולתא" היינו, שאני "זרקתי והנחתי" את החלק שיש בעולם הבא לעם "סגולה", לכן יש לי את הזכות לגשת ולבקש יותר מכל אחי.

ועוד יש לבאר, כיון שמשיח בן דוד הוא מיהודה, ומשיח בן יוסף הוא מיוסף, לכן רק יהודה יכל לגשת ליוסף, כיון שבנוסף לכך שיהודה הוא מלך, הוא גם משיח בן דוד, ולפיכך רק הוא יכול לעמוד כנגד משיח בן יוסף.

ומכיון שפחדו השבטים מיוסף שהוא השליט, הניחו את יהודה להתווכח עמו לבדו משום שהוא היה הארי שבחבורה.

 

המפגש בין יהודה ליוסף

בספר מעשה הגדולים (אבידני, פרשת ויגש עמ' תרי"ז) מביא את הדברים שהיו במפגש שבין יהודה ליוסף באריכות על פי המדרשים, ונביא את דבריו כאן בתוספת נופך, כי יש בהם תועלת גדולה, וזה לשונו: "ויגש אליו יהודה... אדני שאל" וגו', ועתה שמע נא המלך את דברי, ושלח אחינו אתנו, פן תאבד נפשך וכל נפש מצרים. הלא ידעת אשר עשו שני אחי שמעון ולוי לשכם עבור דינה אחותם ומכך תבין ומה יעשו בגלל אחי בנימין. ואני כוחי חזק וגדול משניהם. הלא שמעת אשר עשה ה' לפרעה בגלל שרה אמנו, אז כן יעשה לך גם על בנימין אשר לקחתו מאביו היום. כי יזכור ה' בריתו את אברהם אבינו, ותבא עליך רעה. ועתה שמע נא אלי פן תמות אתה וכל בני ארצך בחרבי הקשה, כי לא תוכלו להלחם עלי.

ויען יוסף ויאמר, סתום את פיך, חי פרעה, לוּ צויתי כל גיבורי מצרים, אתם תטבעו ברוקם [פירוש: גם אם אני רק יצוה על כל חיילי, שירקו עליכם, מרוב החיילים, תטבעו ברוקם]. ויאמר יהודה, חי ה', כי אם שלפתי את חרבי מתערה, הרגתי היום אותך ואת פרעה עמך. אמר לו יוסף, היזהר כי אשיב חרבך על צוארך וצואר כל אחיך. אמר יהודה, אם אפתח פי בלעתיך ותכחד מן הארץ. אמר לו יוסף, יש אתי כח לסתום פיך באבן גדולה, אשר לא תוכל דבר. אמר יהודה, עד ה' בינינו כי לא בקשנו רעתך עד עתה, אך תנה לנו את אחינו והלכנו. אמר יוסף, חי פרעה, כי אם יבאו כל מלכי כנען יחד לא תקחוהו מידי, כי גנב מבית המלך.

אמר לו יהודה, מה לך ולשם מלך, הלא המלך יש לו אוצרות של כסף וזהב, ואתה מדקדק על הגביע של כסף שנתתו בשק של אחינו בנימין הצדיק, וקראת אותו גנב בשקר. וחלילה לבנימין אחינו ולזרע אברהם מעשות דבר זה לכל אדם. ועתה דום לך מדבר זה, ופן ישמעו כל העולם את הדבר של כסף מעט כזה ויהיה לך למוקש. אמר יוסף, קחו לכם את הגביע ולכו מעלי ועזבו את אחיכם, כי משפט הגנב להיות עבד. אמר יהודה, זה בושה לך ולנו לעזוב את אחינו בגלל הכסף, ולא נעזוב את אחינו בגלל הגביע, וכולנו אנו נמות עליו.

אמר להם יוסף, ולמה מכרתם את יוסף אחיכם בעשרים כסף עד היום הזה, וגם את זה תמכרו כמו יוסף? אמר לו יהודה, ה' יודע כי לא בקשנו ללחום עמך, אך תנה את אחינו ונלך לדרכנו ומה נאמר לאבינו על זה? אמר להם יוסף, תגידו לו שהלך החבל אחר הדלי. אמר לו יהודה, הלא מלך אתה, ולמה תדבר כה לעבדך משפט שקר, ואוי למלך שכמוך. אמר להם יוסף, משפט שקר הוא שאמרתם חיה רעה אכלתהו ומכרתם אותו בעשרים כסף... את אחיכם... למדינים. אמר יהודה, הנה אש של שכם בוער בלבי היום, עתה אשרוף אתכם ואת ארצכם באש. אמר לו יוסף, הלא אש תמר כלתך אשר הרגה את שני בניך, מכבה אש שכם. אמר יהודה ברוגזו, חי ה', כי אם הסירותי מבשרי שיער אחד שיש לי על לבי ואצבע את כל מצרים בדם. אמר להם יוסף, כן נכון כי צבעים אתם, יען כי טבלתם את הכתונת של יוסף בדם ואמרתם חיה רעה אכלתהו.

 

המלחמה

ויחר אף יהודה מאד וגם חמתו בערה בו, ועמדו שתי שערות בחזהו כמסמרים וקרעו את חמשת מלבושי בגדיו אשר עליו ובכעסו לקח מאפונדתו (חגורתו) חתיכות של נחושת כגודל של אפונים שהיו לו שם, וגרסם בשיניו עד שכולם נחרדו. ויקח אבן כארבע מאות שקל וירימה וזרקה השמימה, וקבלה בידו השמאלית ויתנה תחתיו וישב עליה בחמת כוחו ותהי האבן לעפר הארץ. אז פחד יוסף מאד לנפשו מיהודה שלא יהרגנו ויאבד הכל. תכף צוה למנשה בנו ויעש גם הוא באבן אחרת כיהודה. ויאמר יהודה לאחיו, אין האיש הזה מצרי, כי אם ממשפחת אבינו הוא בדבר הזה. ויאמר יוסף, למה תאמרו גבורים אנחנו, הלא יש כמוכם וגם יותר מכם גבורים בעולם. ויאמר יהודה לנפתלי, מהר לך וספור את כל שוקי מצרים והגד לי. עוד לא גמר יהודה לדבר, והנה נפתלי שנמשל לאילה שלוחה, שב ואמר לו, כבר אני ספרתים הם י"ב לא יותר, וכל שער פונה לשוק אחד. ויאמר יהודה לאחיו, מהרו שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במצרים, ובעזרת האל אני אחריב ג' שווקים, ואתם כל אחד תחריבו שוק אחד. עוד הם מדברים ויוסף שלח והביא ת"ק איש רוכב, ועשרת אלפים רגלי, וארבע מאות גבורים בכח ידם, ועשו רעש גדול וצעקות רבות, ותבקע האדמה לקולם, ויבהילו את בני יעקב. ענה יהודה ואמר לאחיו למה תתראו, אל תפחדו ואל תיראו מהם, ויהי נעם ה' אלהינו עלינו, וקפץ כחץ מן הקשת וישלוף חרבו מתערה ויצעק צעקה גדולה ומרה כארי שבחבורה עד מאד, וידלג על הארץ ונפנף בחרבו. אז נפל פחד יהודה ואחיו עליהם, וימסו הגבורים, ויפלו איש על רעהו וימותו הרבה מהם בנוסם עד בית פרעה. ויגש יהודה לפני יוסף וינהום עליו כאריה, ויצעק עליו צעקה גדולה עד מאד, עד שנשמע קולו למרחק של ארבע מאות פרסה. וגם חושים בן דן שמע את הצעקה למרות שהיה כבד שמיעה, ואז קפץ חושים מארץ כנען ובא אצל יהודה, ושאגו שניהם, וישמעו את צעקתם יושבי העיר סוכות ובקשה מצרים ליהפך, ונפלו שיניהם של שלוש מאות מגדולי מצרים שהיו שם, ונהפכו פניהם אחורנית מן הפחד שפחדו, ונשארו כך כל ימי חייהם. ונחרבו ב' ערים שהיו סמוכות למצרים, ונפלה חומת העיר עד הגושן, וגם פרעה נפל מכסאו על פניו לארץ, ונשים רבות הפילו ילדיהן. וישלח פרעה לאמר מה זאת? אז הגידו לו, ופחד ורהב לבבו מאד מזה, וישלח אל יוסף לאמר לו, האם להחריב את כל מצרים ארצי הבאת את העברים? מה לך בעבד הגנב, עזוב אותו שילך עם אחיו ולא ירעו לנו, ואם לא תחפוץ בזה, אז עזוב את ארצי ולך לך עמהם אל ארצם, כי עוד מעט יחריבו את הארץ.

 

התגלות יוסף

ויירא יוסף מפני פרעה ואחיו מאד, כי שאגו עליו כאריות. ולכן בקש יוסף עלילה להוודע לאחיו פן יחריבו את מצרים, ויצו את מנשה בנו, וישם את ידו על כתפו של יהודה בשם המפורש הידוע אצלם, אז נח מזעמו. ואמר אל אחיו, אל תחשבו כי מעשה נער מצרי זה, ואינו אלא כי אם מעשה בית אבי המה. ולא יכול יוסף להתאפק, ואמר אל יהודה בלשון רכה, הלא תגיד לי, למה רק אתה נכנס בעובי הקורה הזה מכל אחים? אמר לו יהודה, כי אנכי ערבתי את הנער מעם אבי, ועתה אם מצאתי חן בעיניך אדוני, שלח את בנימין לאבי, ואני אשב פה תחתיו לשרתך בכל מיני שירות. ושלחני נא אל המלך הקשה שמרד בך, גם לא עם רכב רב ועם עצום, ובעזרת האל אהרוג את מלכם ואביא לך את ראשו. ענה יוסף, אמת ונכון שיש לכם גבורה וה' חפץ בכם. אך ורק בזאת אשלח את בנימין, אם בתנאי שיביאו לי פה את יוסף אחיו מאמו אשר ירד למצרים, כי לא ערבתם לו אל אביכם אבל את בנימין ערבתם. ויחר אף יהודה וזלגו עיניו דם מכעסו, ופנה אל אחיו ואמר, מה זה מבקש היום להמיתו הוא ועם פרעה אדונו, הלא אמרנו לך כמה פעמים, כי איננו ולא ידענו את עקבותיו, אם הוא מת או חי, ולמה ידבר אדוני כזה?!

אז ענה יוסף ואמר להם, אם קראתיו היום ובא לפניכם, האם תתנוהו לי תחת בנימין אחיו, ותכף קרא בקול רם, יוסף יוסף בן יעקב, בא מהר לפני והראה אל אחיך כולם פה אצלי. אז הביטו כולם כה וכה ולראות מאין יבא יוסף אחיהם... אז אמר להם, אני הוא יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה. ונבהלו האחים כשומעם, ונפלו פניהם ולא יכלו לענות אותו.

אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פרשה צ"ג, סי' ח'), כשאמר להם יוסף גשו נא אלי ויגשו, ויאמר אני יוסף אחיכם, והראה להם ברית מילה והם לא האמינו לו, ואמרו יש הרבה בני אדם שהם נמולים בגלל הבריאות. גם דבר עמם בלשון הקודש, ולא האמינו, יען כי יש הרבה מן הגוים הם מדברים עברית רהוטה. עד שדבר עמהם בשפת האמהות שרה רבקה רחל ולאה, היא שפה ארמית שלמדו זה מקטנותם כולם, והזכיר להם הרבה סימנים מבית לבן הארמי, אז האמינו לו, ולא יכלו לדבר עמו מהבושה (עיין תרגום יונתן בן עוזיאל שם).

ויפול יוסף על צוארי בנימין אחיו ובכה על שני בתי מקדש שיחרבו בחלקו, וגם בנימין נפל על צואר יוסף ובכה על משכן שילה, והכל היה ברוח הקודש שראו עד סוף הדורות. אז האמינו האחים כי מכל לבו הוא נשק את אחיו כולם, ודיבר איתם דברי ריצוי ונחמה, ונתן להם מלבושים ומתנות לכל בני ביתם, וישלחם בשלום. וחיש תכף הקֹול נשמע בבית פרעה לאמר באו אחי יוסף, ו"הגנב" הוא אחיו של יוסף מאב ואם, והשאר כולם י"ב אחים בני יעקב בחיר שבאבות, ושמח פרעה מאד בזה. אז צוה פרעה להביאם מצרימה ולתת להם אחוזה שם, ויעש להם כן.

 

הבשורה ליעקב

ולאביו שלח יוסף מתנות, וכסף וזהב רב מאד לכל אנשי ביתו, וגם שלח לו כתר פז טהור לראשו. ויעלו ממצרים ויבאו עד גבול ארץ כנען קרוב לבתיהם, וראו שם על באר המים את שרח בת אשר, והיא יצאה לקראתם, והנערה טובה עד מאד וחכמה ויודעת גם לנגן בכנור. ויקראו לה לאמר, לכי מהר ותקחי בידך את הכנור ונגני לפי תומך כדברים האלה לאמר, יוסף חי הוא, וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים. והלכה מהר ולקחה את הכנור, ותשב לפני עריסת איזה ילד שם, ואמרה על פי נימי הכנור בקול נעים כזה: היי היי, כי יוסף הוא חי, ומלך הוא למצרים. בדרך הלצה. וישמע יעקב את קולה וערב לו מאד, ותכף באה שמחה בלבו, ושרתה עליו שכינה ורוח הקודש, ותחי רוח יעקב, ויברך את שרח ויאמר, בתי את לא תמותי עד עולם, וברגלך תכנסי לגן עדן בלי שום פחד, כי החיית את נפשי בתי. עודנו מדבר עמה... והנה באו בניו רוכבי סוסים ובבגדי מלכות כולם, ועבדים רצים לפניהם, ויגידו לו עוד יוסף חי, וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים. וירא את העגלות, אז האמין להם, ושמח ועשה משתה גדול לכל אנשי העיר חברון, ובאו כולם לשמוח איתו בכל מיני שמחות. ויגידו לו על יראת השמים שיש ליוסף, אז שמח מאד כעל כל הון יקר ונעים ואמר, אלך ואראה את בני בטרם אמות. וירכב יעקב על העגלות אשר שלח לו יוסף בטקס גדול מאד.

 

פגישת יעקב ויוסף

וירד יעקב מצרימה, ויהי כאשר שמע יוסף כי בא אביו, ויאסור הוא בעצמו את מרכבתו, ויזעק את כל שרי וגבורי מצרים ללכת לקראת אביו. ויצאו כל מצרים ברכב וגם פרשים הרבה מאד, ויצאו כל שרי צוען מצרים לקראת יעקב, חיל גדול ועצום מאד מאד, בבגדי בוץ וארגמן וכלי כסף וזהב וכלי מלחמה עמם, עם כל מיני כלי זמר ותופים וצלצלים וכנור בפזור מור ואהלות בדרכים. גם הנשים עלו על הגגות לקראת יעקב בתופים ומחולות. ויוסף לבוש בבגדי מלכות תכלת וחור בגד הדור מאד וכתר מלכות נתון בראשו. ויהי כאשר קרב יוסף אל אביו כחמשים אמה, וירד מעל מרכבתו, וילך ברגליו לקראת אביו. וכן כל שרי מצרים ירדו עמו והלכו רגלי לקראת יעקב, אשרי עין ראתה כל אלה. ויהי כאשר קרב יעקב אל מחנה יוסף, ויפלא יעקב ויאמר אל יהודה בנו, מי האיש הלזה הבא לקראתנו ההדור בבגדי מלכות, ובכתר מלכות יפה מאד בבגד אדום? ענה לו יהודה לאביו, אבי, הוא בנך יוסף המלך. וישמח יעקב מאד מאד בראותו את כבוד בנו יקירו. אז בא יוסף וישתחוה וינשק לאביו נשיקות חמות מאד, אבל יעקב לא נשק את יוסף, כי היה קורא קריאת שמע ומסר את עצמו על קדושת השם יתברך. רק נפל על צוארו ויבך בכי של שמחה, ואמר, אך אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי. אודך ה' כי ניחמתני.

 

מפגש יעקב ופרעה

ויבא יוסף את יעקב אביו לפני פרעה. והפתח להכנס אל פרעה עשאוהו שפל, כדי שכל הבא שם, יכרע לפני האליל של פרעה העומד שם לנוכח הבית. ויהי כבוא יעקב להתיצב לפני פרעה, ויבא מלאך ה' ויגביה את הפתח, כדי שלא ירכין יעקב את קומתו. וישתאה פרעה על זה ואמר, כי לפני שנים רבות מאד קרה כדבר הזה בבוא אברהם העברי פה אצלנו, האם עודנו חי עד עתה? [האם אתה הוא אברהם? ולפיכך שאל] ואמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך? אז ענה לו יעקב לפרעה, מה שראיתם אז, הוא היה זקני. ויברך יעקב את פרעה שירבו מי נילוס נהר לרגליך אם תרד שם, והשקה את כל ארץ מצרים, וכן היה, כנאמר (איוב כב, כח) ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.

 

מלחמת המלכים

כתוב בתהלים (מה, ה-ז) כי הנה המלכים נועדו עבדו יחדו, המה ראו כן תמהו, נבהלו נחפזו, רעדה אחזתם שם חיל כיולדה. ואמרו רבותינו ז"ל במדרש (בראשית רבה פרשה צ"ג סי' ב') שפסוק זה מדבר על יוסף ויהודה, בצורה הזו, "כי הנה המלכים", זה יוסף ויהודה. "עברו יחדיו", זה נתמלא עברה על זה, וזה נתמלא עברה על זה וכו'. (וראה עוד בס' של"ה תענית תורה אור אות ק"ח).

 

מעשה מלחמתה של תורה

הגאון רבי עקיבא איגר (בספר חוט המשולש דף קצ"ז) פירש פסוק זה בדרך דרש, על פי מעשה שהיה: בנסיעתו של הגאון רבי עקיבא איגר לחתונת בתו עם מרן החתם סופר ז"ל, הגיע לקהילת קודש "קיצע" הסמוכה לפרשבורג. והחתם סופר בא עם סיעת מרוחמיו להקביל את פניו. ובאו עמו רבנים, תלמידי חכמים והמון עם מכל העיירות שמסביב, כולם נועדו יחדיו כדי להקביל את פני גדולי הדור. כשהיו בחתונה, הציע הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל איזה דברי תורה לפניהם, ופלפלו עמו החכמים, ובפרט הגאון מרא דאתרא של קהילת קיצע, אשר היה בעל פלפול גדול ורב גובריה בתורה. תוך כדי המשא ומתן אורייתא הוא דארתחי להו, והיו כאש להבה זה נגד זה, עד שכמעט פגעו ונגעו זה בזה. העומדים שמה, המון עם השתוממו מאוד על גדולי הדור כאלה, כי היה נדמה להם כאלו קנטרו זה את זה ומריבים זה עם זה ולא הבינו איך יתכן כדבר הזה, הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל בתוך כדי הפלפול הבין וראה מקריצת עיניהם של המון העם מה בלבבם, ולכך פנה אליהם ופיו פתח בחכמה לפרש את הפסוק הנ"ל, וכה היו דבריו: "כי הנה המלכים" מאן מלכי? רבנן דהיינו שהפסוק מדבר על תלמידי החכמים המכונים מלכים "נועדו" למקום אחד, וראשית מלאכתם ושיחתם בדברי תורה, ואורייתא הוא דאירתח להו (תענית ד.), ואפילו אב ובנו נעשו אויבים בשער (קידושין ל:), והיינו "עברו יחדו" מלשון עברה וזעם. "המה ראו" העומדים שם ראו ו"כן תמהו נבהלו נחפזו" לראות שמלכי רבנן נעשו אויבים וחולקים זה על זה, ולכך "רעדה אחזתם" מקול צעקה ורוגז, כי ההמון סוברים שיש שנאה ביניהם, אבל האמת "שם חיל כיולדה" כי צעקת הפילפול והרוגז שבין התלמידי חכמים היא רק עוברת, ולשעתא ממש, כמו היולדת שחבלי הלידה הם עד היוולד הילד ויוצא לאור, ואז חבלים נפלו לה בנעימים, ונהפכה התוגה לשמחה על שילדה זרע מזוכך ומלובן היטב. כן במלכי רבנן, עד שיוציאו רעיונות מזוככות, דברי אמת לאמתו, אז יש להם צער זעם ועברה, אולם את והב בסופה (קידושין שם), שאחר שהעמידו את האמת על מכונה, נעשו אוהבים זה עם זה ושמחים זה בזה. (להתעדן באהבתך).

 

מה זכה יהודה בזכות שהשפיל עצמו

בפסוקים שלפנינו יהודה השפיל עצמו לפני יוסף בשביל להציל את בנימין, כפי שכינה את עצמו "עבדך" פעמים רבות לאורך דבריו כנאמר (מד, יח, יט, לג), ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך וכו', עבדיו וכו', ועתה ישב נא עבדך תחת הנער. ומשום כך זכה שכאשר הביאו הנשיאים את קרבנם הקריב שבטו של יהודה ראשון וכדאיתא בפסיקתא (פרשה ז') אמר רבי ברכיה בשם רבי לוי, אמר לו הקדוש ברוך הוא, אתה השפלת עצמך לפני אחיך הקטן ממך, בשביל אחיך הקטן שבקטן, חייך שכשיוקם המשכן, ויבואו השבטים להקריב קרבנות, אין אדם מקריב ראשון לפניך, כדכתיב (במדבר ז, יב) ויהי המקריב ביום הראשון וכו' נחשון בן עמינדב למטה יהודה.

 

יהודה עשה סגולה לבטל כעסו

הפסוק קשה מכמה פנים, הרי יהודה דיבר עם יוסף קשות, כמובא ברש"י (כאן), ואם כן למה אמר "בי", כשמילה זו היא לשון בקשה? גם מדוע הוסיף ואמר את מילת "נא", ומלבד שקשה כאמור שגם היא לשון בקשה, גם צריך להבין את הכפילות בלשון הבקשה, הן כבר אמר "בי"? ועוד קשה, למה אמר "ואל" יחר אפך, דהיינו אל תכעס, ומה איכפת לו אם יחר אפו, אדרבה לפי סדר הדברים הקשים שאמר לו, היה לו לומר ויחר אפך, כי איני מתיירא ממך? זאת ועוד, האות כ' של "כפרעה" נראית כמיותרת, שהרי ביאר רש"י (כאן) את אומרו "כפרעה", שאמר לו שאתה ופרעה שוים בעיני, ואם כן היה לו לומר, כי כמוך פרעה?

על דיוקים אלו עמד בשו"ת מאיר נתיבים (ח"ב, בחידושים על התורה שבסוף הספר פרשת ויגש, דף י"ז ע"ב), ויישב אותם כך, קבלתי ממורי הבעל שם טוב זי"ע, שסגולה לבטל הכעס היא לומר את הפסוק (תהלים קיט, ט) במה יזכה נער את ארחו לשמור כדבריך, והשם הקדוש היוצא מראשי תיבות הפסוק הזה מסיר את הכעס.

והנה יהודה רצה לדבר קשות עם יוסף, אבל חשש שעל ידי זה תתעורר אצלו מדת הכעס, ואמרו רבותינו ז"ל (זוהר ח"א דף כ"ז ע"ב, ורמב"ם דעות פרק ב' הלכה ג', וראה בנדרים כב.) כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה חס ושלום. לכן השתמש בסגולה הנ"ל לבטל את הכעס מלבו, ורק בפיו דיבר קשות כאילו הוא כועס, כדי להפחיד את יוסף. ולכן אמר את כל האותיות היתרות הנ"ל שהם ב"י נ"א א"ל כ' כי הם בראשי תיבות, במה יזכה נער את ארחו לשמור כדבריך, שזה השם המבטל את הכעס (ילקוט דברי חכמים עמ' שפ"ז, ובספר להתעדן באהבתך).

 

"וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו" (מד, כא)

 

מעשי האדם משפיעים על החי והדומם לטוב ולמוטב

ידוע המעשה ברבי יוסי דמן יוקרת (תענית כד.) שבנו היה צריך להאכיל את פועלי אביו, ניגש לעץ תאנה ואמר לה, תאנה תאנה הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי בית אבא, והעץ התמלא כולו בתאנים. אמר לו אביו, אתה הטרחת את בוראך להוציא תאנה קודם זמנה, לפיכך תאסף מן העולם קודם זמנך, ומת בנו.

מקשים, והלא מסופר על רבי יוסי דמן יוקרת (שם בהמשך הגמרא), שהיה לו חמור להשכרה, ומי ששכר אותו בסוף היום היה שם כסף מדוייק על גבי החמור, והחמור היה חוזר מעצמו אל בעליו. ואילו היו שמים על גבי החמור יתר על דמי השכירות או פחות, החמור לא היה זז ממקומו. פעם אחת שמו על החמור כסף במדויק, ובכל זאת החמור לא זז, עד שהתברר שהם שכחו על גבי החמור זוג נעלים. ואם כן לכאורה, גם רבי יוסי דמן יוקרת עצמו היה מטריח את הבורא לעשות ניסים כל יום, ועל שום מה כה הקפיד על בנו?

אלא מתרצים שרבי יוסי כל כך התרחק מהגזל, עד שהדבר השפיע אפילו על בהמתו, ולא נס נעשה עמה, אלא שכך קבע הבורא בבריאה, שמעשי האדם פועלים ומשפיעים על הטבע. וכיון שזה כנגד זה עשה אלהים, כן הוא גם לצד הרוע, וכמו שמצינו באנשי דור המבול שחטאו כל כך בעריות, עד כדי שהדבר השפיע על הבהמות שהלכו עם שאינן בני מינן. ולא רק זו, אלא אפילו האדמה הושפעה מהם, שכאשר היו זורעים חיטים היה יוצא שעורים.

אדם שעושה בהתמדה עבירה של עבודה זרה למשל, הוא יוצר "חיידקים" באויר של עבודה זרה שמשפיעים על כל סביבתו. וזוהי הסיבה שהתנא באבות (פרק א' משנה ז') אומר "הרחק משכן רע", משום שהמעשים שלו ישפיעו עליך גם אם תהיה סגור בביתך. ולכן הרמב"ם (דעות פ"ו ה"א) אומר, שאם כל הסביבה רעה, ילך האדם ויגור במדבריות.

כעין זה אומר הבית הלוי (פרשת נח) מדינה הלקויה בעבירה מסויימת כגון, בעבודה זרה ועריות וכדו'. כשיגיע לאותה מדינה אדם מבחוץ, הוא ירגיש שיש לו נטיה לאותה עבירה. ואותו הדבר לצד הקדושה, כמו שמסופר על אחד שישב על ספסל באיזה בית מדרש, וכל זמן שהתיישב על אותו ספסל, הרגיש שיש לו חשק יוצא מן הכלל ללמוד. ואחר החקירה התברר שזה היה ספסל שישב עליו הגר"א לפני עשרות שנים.

וזה מה שטען יהודה ליוסף בפרשתנו, שאצלנו בבית כל כך התרחקו מן הגזל, שהרי יעקב אבינו גר עם לבן עשרים ושתיים שנה ולא לקח ממנו אפילו שרוך נעל. ואם כן, על כרחך שלא יכול להיות שבנימין יצא גנב. ואם בכל זאת הוא נמצא גנב, אין זה אלא בגללכם, כי אתם כל כך שטופים בגזל, עד שהדבר השפיע עליו. ואם כן אתה אשם שאמרת לנו להביא את הנער. (להתעדן באהבתך).

 

"וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ" (מד, כא)

 

מדוע לא הודיע יוסף לאביו שהוא חי

המהר"מ אלשיך (ויגש מה, ב) עומד על שאלה גדולה, יוסף אחרי שעלה לגדולה, והיה לו יכולת לעשות הכל, מדוע לא שלח להודיע ליעקב אביו שהוא חי במצרים, וכי לא חשב על כך שיעקב כל כך מתאבל ומצטער עליו?

ואמנם המפרשים כבר עמדו על קושיא זו [ונביא חלקם בסמוך], אבל הרב מפרש זאת כך: יוסף הבין, שהסיבה שהקדוש ברוך הוא סיבב שהוא ירד למצרים היא בגלל, שמצרים היתה ארץ כל כך טמאה, והרי נגזר שישראל צריכים לרדת ולהשתעבד שם, וכיון שזה מקום כל כך טמא בעבירות ובכישוף, כשישראל ירדו לשם, מיד הם יכולים להתקלקל מההשפעה הרעה של המקום. [ואפילו אחרי שיוסף ירד לשם, והכניע את טומאת מצרים על ידי שעמד שם בנסיונות הקשים, בכל זאת ישראל לבסוף ירדו והגיעו עד מ"ט שערי טומאה (עיין רש"י ויקרא יח, ג)], ובפרט שגם השכינה עתידה לרדת עם ישראל למצרים, ואיך תרד השכינה למקום כה טמא. לכן נשלח לשם יוסף למשך כ"ב שנים קודם לכך, כדי שהוא יהיה מרכבה לשכינה, והוא היה קדוש ויכול לתקן ולקדש את המקום כנגד כל כ"ב אותיות של התורה, ואז השכינה תוכל לרדת לשם, וגם ישראל כשירדו לשם, פחות ישפיע עליהם כח הטומאה של מצרים.

וזו הסיבה שיוסף נמנע להודיע לאביו שהוא נמצא במצרים, שאילו היה מגלה זאת לאביו, אולי יעקב היה רוצה שיוסף יבוא לארץ ישראל לבקר אותו, בו בזמן שליוסף יש עכשיו תפקיד גורלי במצרים, לבטל את כח הטומאה של מצרים, כדי שתוכל השכינה לרדת לשם כשישראל יצטרכו לרדת לגלות, ולכן לא היה יכול לצאת ממצרים אפילו לשעה אחת. לפיכך שתק יוסף ולא הודיע ליעקב כלום.

לומדים מכאן דבר גדול איך יוסף הצדיק, עוד בצעירותו, הגיע לדרגה כל כך גבוהה, עד שהוא נבחר משמים להיות זה שמבטל את כח טומאת מצרים, ולהיות מרכבה לשכינה הקדושה.

בדרך אחרת ראינו (מוסר חכמים השלם חלק א' עמוד שכ"ב) שיישבו קושיא זו משני טעמים, א', כי האחים השביעו שלא לגלות את מכירת יוסף ליעקב, וצירפו עמהם את השכינה, ולכן לא יכל יוסף להפר את השבועה. ב', אילו היה עושה כן, כל אחיו היו בורחים זה למזרח וזה למערב מפני הבושה, אבל עתה שלקחם בדברים מעט ובנחת שלא יתביישו, נשארו כולם אגודים, וכוונתו היתה לטובה.

 

"לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת" (מד, כב)

 

העוזב את אבינו שבשמים, מת

"הנער", אלו ישראל, כנאמר (הושע יא, א), כי נער ישראל. "לעזוב את אביו", זה אבינו שבשמים. "ועזב את אביו ומת", היינו שכשעוזבים את אביהם שבשמים, "ומת", וכאשר גלו ישראל מתו בגלויות. (מוסר חכמים השלם חלק א' עמוד שכ"ב).

 

"וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ" (מד, כה-כו)

 

הפסוק נדרש נפלא על החזרה בתשובה

המפרשים (ילקוט המוסר ואבני השוהם דף ע"ו) מפרשים פסוק זה בדרך נפלאה על החזרה בתשובה, "ויאמר אבינו", הוא הקדוש ברך הוא, "שובו", כי שאלו לנבואה (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו) נפש החוטאת מה תהא עליה? והיא השיבה תמות וכו', וכששאלו מהשם יתברך שאלה זו, אמר "ישוב בתשובה", והיינו "ויאמר אבינו" מלכנו, "שובו" בתשובה, ועל ידי זה "שברו לנו" היינו שעל ידי התשובה, תהפכו את מידת הדין שהיא שם "אלהים" ועולה בגימטריא "לנו", למדת הרחמים, בשם הוי"ה ב"ה. ואם תאמרו שקשה עליכם לשוב בתשובה על ידי צומות וסיגופים, הרי "מעט אוכל", היינו די להפסיק באמצע האכילה בעוד שהאדם תאב לאכול, ויחשב הדבר לתענית וכמו שכתב הראב"ד בשער הקדושה, במאכל ובמשתה... ולעולם יניח מעט מכדי צרכו ומהשלמת תאוותו וכו'. "ונאמר לא נוכל לרדת", היינו "לא נוכל" ל"רדות" ולשלוט ביצרנו הרע אא"כ "יש אחינו הקטן" שהוא יצר הטוב עמנו "וירדנו", כי אז נוכל למשול ביצרנו. "כי לא נוכל לראות פני האיש" זה הקדוש ברוך הוא כנאמר (שמות טו, ג) ה' "איש" מלחמה, "ואחינו הקטן" הוא יצר הטוב, לא יהיה עמנו.

 

"וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה" (מד, כח)

 

כשיש מחלוקת בבית נפסדים מזונות האדם

בשל"ה הקדוש (יומא פרק דרך החיים אות קצ"ז) מביא, שהפסוק מרמז, שכש"ויצא האחד מאתי", דהיינו כשאין בבית אחדות ושלום, לכן "האחד" "יוצא" מן הבית, "ואומר אך טרף טורף", מעתה נטרפה טרף מזונותי, דהיינו אז מזונות האדם נטרפים ונפסדים, מכיון שמחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות.

 

יעקב אבינו סבר שנטרפה דעתו של יוסף

החתם סופר ז"ל (כאן בתורת משה ד"ה טרף) כתב דבר נפלא בביאור הפסוק, נראה שיעקב אבינו לא חשש שיוסף מת, כיון שלא נראה אליו בשום פעם בחלום, ולכן סבר שנטרפה דעתו, ולכן לא חוזר הביתה, כי חיה אחת ברדלס שמה (אין זה הברדלס המוכר לנו), שנשיכתה מטרפת את דעת האדם, והיינו דאמר "טרף טורף", שנטרפה דעתו מחמת טריפת הברדלס, וזו הסיבה ש"לא ראיתיו עד הנה". (וראה במדרש אגדה אות י"ט).

 

"וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת... וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן" (מד, כב, כט)

 

אדם שנהפך לזאב

החיד"א ז"ל בספרו דבש לפי (מערכת ז' אותיות טו, טז) כתב בשם רבנו אפרים ז"ל (בפירושו לתורה כ"י פ' ויחי ועע"ש שהאריך) וזה לשונו, זאב אחד יש שקורין לו לופגאר"ו, והוא בן אדם ומשתנה לזאב, ובשעה שמשתנה לזאב, רגליו יוצאות בין כתפיו, כך בנימין בין כתפיו שכן. וזו סגולה להנצל מזאב זה, בשעה שנכנס [האדם] לבית, ליקח דשן הצבור באש, וישליך אילך ואילך ולא ינזק ממנו. וכך היו עושין במקדש, משליכין דשן אצל המזבח, דכתיב (ויקרא ו, ג) ושמו אצל המזבח. וזאב זה שנהפך לאדם, גם בשעה שהוא משתנה לאדם, בכל שעה יש לו זנב, ולכך היתה רצועה יוצאה מחלקו של בנימין ונכנסת לתוך חלקו של יהודה [בדמיון לזנב], ועליה היה בנין בית המקדש. עד כאן מהרחיד"א.

ובעלי התוספות (בתוספות השלם ויגש עמ' ר"ה, ובמסולאים בפז עמוד תרל"ט) כתבו "וקרהו אסון", כי בנימין היה זאב יטרף, וטורף בני אדם לעתים, וכשבא לו העת נהפך לזאב, שנאמר (בראשית מט, כז) בנימין זאב יטרף, ובעוד שהיה אצל אביו, היה נשען על כתפיו [היה סומך ומסייע לאביו יעקב] ובאותה זכות, לא היה נהפך לזאב, שכך אמר "ועזב את אביו ומת", כלומר כשיפרד מאביו, יהפך לזאב לעוברי דרכים, והיה כל מוצאו יהרגהו. עד כאן לשונו.

 

"וְקָרָהוּ אָסוֹן" (מד, כט)

 

שמא יש גזירה על רחל וזרעה למות בדרך

מדוע חשש יעקב שיקרה לבנו בנימין אסון, והוא חשש רחוק ולא סביר? מבאר הילקוט שמעוני (ויגש רמז קנ"א דף ע"א) בזה הלשון, אמר [יעקב] אוי לי שמא נגזרה גזרה על רחל, היא מתה בדרך, ואחיו מת בדרך, ועכשיו אם הולך הוא בדרך, מיד ימות, ואף אני מת באנחה אחריו. עד כאן. דהיינו אחר שראה יעקב שרחל ויוסף מתו בדרך, חשש שמא גזירה ממרום על רחל וזרעה למות בדרך, ולפיכך חשש יעקב ביתר שאת לשלוח את בנימין לדרך, שהוא מזרעה של רחל.

 

"כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי" (מד, לד)

 

חינוך הילדים

שמעתי מפי מורנו ורבנו ראש הישיבה רבנו יהודה צדקה זצ"ל, שעל האדם היהודי לדעת, שהוא עתיד לבא לפני אביו שבשמים ליתן דין וחשבון על הבנים שלו, אם לא חינך אותם כראוי, ואם לא לימד אותם תורה. ועל כן כל יהודי צריך להגיד "כי איך אעלה אל אבי", היינו בעתיד, איך כשאבא ליתן דין וחשבון לפני בית דין של מעלה, "אל אבי" שבשמים, "והנער איננו אתי", כשהבן איננו אתי, על כי לא חינך את בניו כיאות, ויצטרך ליתן דין וחשבון על זה. ולכן צריך תמיד לדאוג ולהשגיח על חינוך הבנים שילכו בדרך טובה.

מסופר על גאון אחד (לקוטי יהודה, אלטר, עמוד תכ"ט) כשהיה מגיע לפסוק זה היה בוכה, ואמר "כי איך אעלה אל אבי", אבי שבשמים, אחרי אריכות ימים, "והנער איננו אתי", ולכך שני פירושים: "נער" היינו הנוער שיש בימינו, על שלא עשיתי כל מה שצריך, כדי לקרב את הנוער אל אבינו שבשמים. או "והנער" היינו ימי הנערות שלי, איך בזבזתי אותם להבל ולריק, ולא ניצלתי אותם לעבודת ה'. כי מה יענה האדם על כך?!

ויש אדם החושב לעצמו, אין לי צורך לטרוח כל כך לבדוק אחרי מעשיו של בני, הרי אני מכירו שיש לו שכל ודעת, ואני יכול להניח לו לעשות כרצונו, ולמה לי להשגיח עליו כל הזמן? אבל זו טעות גדולה, כי צריך לדעת, שאחרי הכל הבן עדיין "נער", ויש לו את הרצונות והתאוות של ימי הנערות, ואם האבא לא יכוון אותו לדרך הנכונה, אי אפשר לסמוך עליו שהוא מעצמו ילך בדרך הטובה.

 

להגרר בקלות אחרי הנפש הבהמית

החפץ חיים (נתיבות התפילה עמוד קע"א) ביאר זאת על דרך משל לסוחר שקנה מלאי של סחורה, וכשבא לחזור לביתו, שכר עגלון שיקח אותו עם כל הסחורה. כשעלה על העגלה, פנה אל העגלון ואמר לו, אני עייף מאד, ובודאי תיכף ארדם תוך כדי הנסיעה, לכן תדע שאני סומך עליך, וכל האחריות היא עליך, ועל כן תזהר היטב לשמור על הסוסים שלא יפנו ימין ושמאל, כי אז העגלה יכולה להתהפך. וכן תשגיח גם על עצמך שלא תרדם והסוסים ילכו חופשי כרצונם. העגלון שמע את דבריו, והבטיח לו שישמור היטב על הדרך והסוסים, ויסיר דאגה מליבו.

והנה הסוחר תוך זמן קצר שקע בשינה, והעגלון המשיך להוליך את הסוסים ביד אמונה. אולם אחרי זמן גם העגלון נרדם והמושכות נפלו מידו. הסוסים שהרגישו כי אין להם מנהיג, נטו לצד הדרך לאכול דבר מה הגדל בקצה הדרך, ושם היה עמק קטן, ועל כן הסוסים נפלו יחד עם העגלה. הסוחר ניזוק בגופו וכל הסחורה הלכה לאיבוד. וירם הסוחר את קולו על העגלון, איך לא שמרת על הסוסים, והרי הזהרתיך מבתחילה על כך! ענה לו העגלון, מה אתה רוצה ממני, ולא הזקתי אותך כלום, הן החזקתי את מושכות הסוסים ואני מכיר את הסוסים האלה שהם הגונים ובעלי מוח, ועל כן סמכתי עליהם שילכו בדרך ישרה, כלום ידעתי שהם יטו מהדרך? אמר לו הסוחר, אם כן אתה טוען שאני צריך לתבוע את הסוסים?! כלום אינך יודע שסוס זה סוס ואי אפשר לסמוך על חכמתו?!

והנמשל לכך הינו, שלכל אדם יש נפש שכלית ונפש בהמית, והוא צריך לאחוז במושכות, כדי לשמור על הנפש הבהמית שלו, שלא תלך אחרי התאוות. ואם הנפש המשכלת, לא משגיחה על הנפש הבהמית, מיד היא הולכת אחרי התאוות שרואה בצידי הדרכים, ועל ידי זה תהפוך את כל העגלה שהיא מוליכה איתה. קל וחומר במה שנוגע לחינוך הבנים הנערים, כי אף אם אמנם הבן יש לו שכל, אבל כשלא משגיחים עליו ומכוונים אותו לדרך הנכונה, ונותנים לו לעשות כרצונו, הוא יכול להגרר בקלות אחרי הנפש הבהמית. וכמה הפסד יכול לבוא מכך מפני שהוא יכול להפוך את כל העגלה עם הסחורה שבתוכה. ואף אם כבר יש לו כבר קניינים בתורה ובמעשים טובים, הוא יכול לאבד את כולם, ולכן צריך לשים לב היטב על חינוך הבנים.

אי לכך, כאשר האדם עוד נער, ישתדל שלא יחטא, וימלא את ימיו בלימוד תורה ויראת שמים. ואם ימי הנערות עברו עליו חס ושלום בחטאים, אל לו ליפול ליאוש, אלא תיכף יתאזר בכל כוחו להתחזק ולתקן את אשר עיוות בצעירותו. וכפי שכותב הזוהר הקדוש (ח"ג דף רכ"ז ע"ב, ובזוהר חדש ח"א דף י"ג סוע"א) על הפסוק (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום, "מפני שיבה" עוד לפני שתהיה בגיל שיבה, שאז כבר אין את הכוח לעשות תיקונים, "תקום" תחזור בתשובה. וזו היא התשובה המעולה, שהרי עדיין היצר בכוחו, ואין זה דומה לזקן השב בתשובה, שכבר אין לו כוח לעשות עבירות.

 

"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו" (מה, א)

 

האפיפיור היהודי

מעשה מופלא, שהדמיון בו עולה על המציאות, אירע לפני שנים רבות בעיר מגנצא שעל גדות הריינוס. על המאורע המיוחד כתב רבי שמעון הגדול, ולבנו אלחנן קרה הדבר, וחיבר "יוצר" מיוחד ליום שני של ראש השנה. ב"יוצר" זה כותב רבי שמעון: "אל חנן נחלתו בנועם להשפר..." כל המסופר הוא אמת לאמיתה למרות שהוא נשמע כדמיוני, על כך מעיד כותבו, רבי שמעון הגדול.

רבי שמעון היה אחד מגדולי העיר מגנצא ומגדולי הדור בתקופתו (אחיה של אשת רש"י). בן יחיד מוכשר ופיקח היה לו, ושמו אלחנן. באחת השבתות, כשר' שמעון ואשתו נעדרו מביתם, באה אשה נכריה להסיק את התנור, כפי שנהגה לעשות בכל שבת. כשראתה את הילד יפה התואר לבדו בבית, עלה רעיון במוחה, לחוטפו ולמוסרו לכומר כדי שיכניסו תחת כנפי הנצרות.

הביטה הגויה כה וכה וכשלא נראה איש, מלבד המשרתת שהכירה אותה ולא חשדה בכוונתה הזדונית, הוציאה את הילד מביתו ורצה איתו אל בית הכומר. תחילה חשבה המשרתת שהילד יצא לטיול ומיד ישוב, אך כשבושש לחזור התחילה לדאוג, ניסתה לחפש סביב הבית וכשלא ראתה אותו נבהלה וחיכתה בקוצר רוח לשובם של ההורים.

רבי שמעון ואשתו היו אותה שעה בבית הכנסת, וכשחזרו נדהמו ונרעשו כשראו את המשרתת בוכה וצועקת וילדם הקטן משוש ליבם איננו, בין אנחת בכי אחת לשניה, סיפרה המשרתת על חטיפתו של הילד בידי הנכריה המסיקה את תנורם בשבת. בריצה מבוהלת יצאו ההורים לחפש את בנם. בכל העיר חיפשו, את כל הרחובות החצרות והפינות סרקו, ואת בנם לא מצאו. בבכי קורע לב חזרו לביתם ובדומיה נשאו את כאבם הנורא. יומם ולילה התפלל ר' שמעון, צם ועינה את נפשו זמן רב, ולשווא, הקדוש ברוך הוא לא גילה לו את מקום המצאו של בנו.

והילד אלחנן, הובא לבית הכומר. היות וקטן היה, שכח עד מהרה את אביו ואימו וחשב שנולד כנוצרי. מוכשר היה מאוד ולמד בקלות כל אשר הורוהו, כשגדל, למד בנוסף על עיקרי הדת, גם שפות רבות והצטיין בקלות תפישתו. ידיעותיו הנרחבות והמעמיקות בדת הנוצרית העלוהו מדרגת כמורה אחת לשניה ובמשך שנים קצרות הגיע לדרגת קרדינאל בעיר האפיפיור, רומא.

בהיותו ברומא כאחד מגדולי הכמרים, מת האפיפיור, וברוב קולות נבחר אלחנן הקרדינאל היהודי, לאפיפיור. בכל שטחי החיים התעניין האפיפיור החדש וחכמתו היתה ללא גבול, בינתיים נודע לו סוד מוצאו היהודי, וחקירותיו החשאיות גילו לו שאביו הוא מנהיג היהודים במגנצא, רבי שמעון הגדול. למרות שידע על היותו יהודי, לא שינה ממנהגו, לבו לא נתן לו לעזוב את כס האפיפיור, תפקיד שלא היה נכבד ממנו. העושר והכבוד להם זכה לאחר שנות לימוד רבות, סינוורו את עיניו. את הדת הנוצרית לא נטש אך עז היה רצונו לפגוש באביו ר' שמעון. ואיך יפגש האפיפיור, ראש הנוצרים, עם הרב, ראש היהודים?

חשב ומצא עצה. כתב מכתב אל ההגמון ממגנצא וציווה עליו לאסור על יהודי עירו לשמור שבת, לאסור עריכת ברית מילה ולאסור קיום טהרת המשפחה. בפיקחותו ובלמדנותו הרבה, ידע האפיפיור רבות על מצוות היהודים. והבין שעל איסורים אלו ימסרו את נפשם ולא יעברו. אין ספק שינסו להשיב את רוע הגזירה, חשב האפיפיור. וישלחו אליו את ראשי עדתם, ואת אביו רבי שמעון בראשם.

ואמנם כך היה, כשהגיע מכתב האפיפיור אל ההגמון, קרא אליו את ראשי היהודים והקריא לפניהם את המכתב ובו הגזירות של האפיפיור. היהודים הנפחדים התנפלו לרגליו והתחננו לפניו לבטל את הגזירה, אך ההגמון שהיה טוב-לב, ולא שנא יהודים, אמר להם שגזירה היא מגבוה ולא יוכל להתנגד לה. עצה אחת יש לו ליהודים, אמר ההגמון. עליהם לבחור אנשים נבונים ומכובדים ולשלוח אותם אל האפיפיור שברומא, שם עליהם לנסות לשדלו לבטל את רוע הגזירה.

בפחי נפש ובדאגה גדולה חזרו נכבדי העיר אל קהילתם, ובצער סיפרו להם על הגזירה. צום ומספד הכריזו הרבנים בכל העיר וכל היהודים הרבו בתפילה, בתשובה ובתחנונים אל ה' שירחם עליהם ויבטל מעליהם את הגזירה הקשה. שני רבנים נבחרו כשליחים ובראשם רבי שמעון הגדול.

בהגיע השליחים לרומא, נפגשו עם ראשי היהודים של העיר, סיפרו להם על מטרת בואם ושאלו לעצתם. קשה היה ליהודי רומא להאמין שכך גזר האפיפיור. הם הכירוהו כאוהב בני אדם ככלל וכאוהב יהודים בפרט. לא פעם מזמין הוא יהודים לארמונו כדי לשחק אתם בשחמט, המשחק האהוב עליו, סיפרו יהודי רומא. אך כשהראה להם רבי שמעון את המכתב שנשלח אל ההגמון ועליו חתימת האפיפיור, נאלצו להאמין בצער רב לאסון שפקד את יהודי מגנצא.

כדי לעזור ליהודי מגנצא, הכריזו גם יהודי רומא צום ותפילה, ושלחו משלחת נכבדים לקרדינאל של רומא, לפניו שטחו את בקשתם לביטול הגזירה. למרות היותו נכבד ובעל סמכות, אין הוא יכול להושיעם, אמר הקרדינאל, אם האפיפיור החליט רק הוא יכול לחזור בו מהחלטתו. כדאי להם לנסח את בקשתם בכתב, והבטיח להביא את הבקשה אל האפיפיור ולעמוד לימין היהודים כשהנושא יובא לדיון.

על הבקשה החתומה שהובאה אליו ראה האפיפיור את חתימת ידו של אביו והבין שהוא נמצא ברומא בראש השליחים ממגנצא. מיד ציווה להביאם לפניו, ואת אביו ביקש ממשרתיו, להכניס אליו לבד ובראשונה.

אל חדרו של האפיפיור ראש הנוצרים נכנס ר' שמעון הגדול ומראהו כמראה מלאך ה' צבאות. האפיפיור, שישב ושיחק בשחמט עם אחד הקרדינאלים, נחרד ונרגש כשראה את אביו ניצב מולו ולפתע כורע על ברכיו, בוכה ומתחנן על נפשם של יהודי עירו. ניגש האפיפיור אל אביו שלא הכירו, הקימו וביקש ממנו לספר לו על מטרת בואו. בבכי תמרורים ביקש ר' שמעון בשם כל יהודי מגנצא לבטל את הגזירות הקשות שאינם יכולים לעמוד בהן ושוב התנפל לרגלי האפיפיור בתחנונים.

הסיבה לגזירות תירץ הבן לפני אביו, במכתבי שטנה של הנוצרים על היהודים. ותוך כדי דיבור התחילו האב והבן להתווכח ולהתפלפל בחריפות, מאין לו לנוצרי פיקחות והבנה בנושאים העומדים ברומו של עולם, תמה ר' שמעון. אלחנן, האפיפיור היהודי, שיבח את אביו על חכמתו, הבטיח לו למלא את בקשתו ולבטל את הגזירות והציע לו לשחק אתו במשחק האהוב עליו, שחמט, עם יהודים רבים נוהג הוא לשחק מדי פעם, אמר לאביו והזמינו לשחק, ר' שמעון היה בקי ומומחה גדול במשחק הזה, אך הפעם נוצח על ידי בנו.

רגשותיו של האפיפיור גברו עליו, אביו שהיה כה קרוב אליו הסעיר את רוחו. לפתע ציווה האפיפיור לכל משרתיו ועושי דברו לצאת מלפניו, כשנשאר לבדו עם אביו ניגש אליו חיבק אותו בחום ובבכי שאלו האם אינו מכירו, "וכי מאין לי להכיר את כבוד קדושתו?" השתומם האב, "האם בנך לא אבד לך בהיותו נער" שאל האפיפיור?

"אני הוא בנך האובד אלחנן", המשיך והכריז באוזני אביו הנדהם, והוסיף להדהימו כשסיפר על מזימתו ותכניתו לגזור את הגזירות על יהודי מגנצא כדי להביא אליו את אביו בראש השליחים שיבקשו את ביטול הגזירה, בסוף דבריו ביקש האפיפיור מאביו להראות לו דרך חזרה לחיק היהדות, ושאלו בדריכות אם יש תקוה לחוטא כמוהו. "בני יקירי" קרא ר' שמעון בחום, לאחר שנרגע קמעה מהלם הפגישה, "הסר דאגה מלבך. אנוס היית, בעל-כורחך הגעת לאן שהגעת, וברצון תתקבל תשובתך בשמים".

"לא כך אבי", אמר הבן וכולו ברגש, "זמן רב יודע אני על יהדותי, אך העושר, הכבוד, המשרה הרמה והכסף הרב שהיו לי לא נתנו לי לשוב ולהיות יהודי, כל טוב חיי העולם הזה מנע ממני לשוב אל אלוקי האמת, האם יאבה עתה לסלוח לי ולקבלני תחת כנפיו?" "אין דבר העומד בפני התשובה", עודד האב את בנו, "ומודה ועוזב ירוחם".

כשנרגע האפיפיור היהודי, מסר ביד אביו מכתב להגמון של מגנצא ובו הוראה לביטול הגזירה. הוא ביקש מאביו לא לספר לאיש על מה שנודע לו, והבטיח לו לבוא בקרוב למגנצא, אחרי שיעשה דבר מה שלא ישכח לעולם מהנוצרים ושימליץ טוב על היהודים לתמיד.

את הוראת ביטול הגזירה הראה ר' שמעון ליהודי רומא ששמחו מאוד, אחר כך שב למגנצא ובישר בשמחה ליהודים על ביטול הגזירה, ששון וחדוה מילאו את לב כל יהודי העיר וגם ההגמון השתתף בשמחתם.

בביתו, סיפר ר' שמעון לאשתו בסודי סודות, על בנם האובד שהפך לאפיפיור והבטיח לאם הנרגשת שבמהרה תזכה לאמץ אל לבה את הבן האהוב שנגזל ממנה כיהודי מן המנין.

לפני שעזב האפיפיור את רומא, חיבר ספר בגנות הדת הנוצרית, וציווה שכל האפיפיורים שיהיו אחריו יקראו את הכתוב בו, אחר כך צבר כסף רב, לקחו עמו ונמלט.

איש מיושבי רומא, נוצרים ויהודים לא ידע לאן נעלם האפיפיור. והוא האפיפיור היהודי הגיע בחשאי לעיר מולדתו מגנצא. בבית אביו חזר בתשובה שלמה, ושב באמת ובתמים לאלוקי ישראל, והפך לאיש חשוב ונכבד בעיני כל העם. (החוזרים בתשובה קלפהולץ, ישראל יעקב).

 

"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק" (מה, א)

 

רחמי יוסף על אחיו

במדרש איכה זוטא (פרשה א' סי' כ"ג) על הפסוק (שיר השירים ח, א) מי יתנך כאח לי, כתוב, לעתיד לבא, יבא הקדוש ברוך הוא לפייס את כנסת ישראל, והיא אומרת לפניו, רבונו של עולם, במה אתנחם שלא עשית לי אפילו כבשר ודם?! הנה יוסף שהוא בשר ודם, אף על פי שגמלוהו אחיו רעות, לא נקם מהם. אלא כשבאו אחיו אצלו כבש רחמיו עליהם, שנאמר ולא יכל יוסף להתאפק. אבל אתה לא כבשת רחמיך ממני, והנחת אומנותך שכתוב בה "ה' ה' אל רחום וחנון".

 

"וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי" (מה, ב)

 

"בבכי" כי בבכי יבואו

לא נאמר וישא קולו "ויבך", אלא נאמר "בבכי", רמז להם יוסף בבכי זה, על גלות אחרונה, שעליה נאמר (ירמיה לא, ח) "בבכי" יבואו ובתחנונים יובילם. וברעיו של איוב (איוב ב, יב) מצאנו שפייסוהו וניחמוהו ב"בכיה", וזה שאומר "בבכי יבואו", "יבואו" אותיות "איוב".

 

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (מה, ג)

 

האחים ידעו את חכמת הפרצוף וכשראו את פני יוסף בושו

כתב המהר"מ אלשיך (ויגש מה, ג) על גדלותו של יוסף הצדיק נלמד מן הפסוק, "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו", שהרי הצדיקים יש בידם את חכמת הפרצוף, ובה הם יודעים להכיר בפני האדם את המעשים אשר יעשו. וזה מה שהיה כאן עם יוסף, שהיה צדיק כל כך ונתעלה במעלות גדולות, שהרי הוא היה עשרים ושתים שנה בתוך טומאת מצרים הגדולה, ועמד שם בנסיון תמידי ולא חטא, ולכך אחי יוסף כשנסתכלו בפני יוסף, ראו הארה מצלם האלהים אשר בפניו, מפני שהיה טהור מחטא, וכשהם עמדו מול הגדלות העצומה שלו, שוב התביישו כל כך "מפניו", איך הם מכרו אותו וציערוהו כל כך.

וכמו שמצינו בכמה מקומות בזוהר הקדוש שמסופר על צדיקים שהיתה בידם חכמת הפרצוף, וידעו להכיר על פני האדם אם עשה עבירה, וכמובא בזוהר הקדוש פרשת בלק (דף קפ"ו ע"א) עם רבי יצחק ורבי יהודה, שהיו מהלכים בדרך, וראו אשה שיש לה בן שהיה הולך ללמוד תורה בכל יום והוא כבר היה חכם וצדיק. יום אחד כשהוא חזר הביתה היו החכמים האלה עוברים ליד הבית, אמרה לו אמו, לך ותבקש ברכה מהחכמים. הוא הלך והתקרב אליהם, אולם לפתע חזר לאחוריו והלך מהם. שאלה אותו אימו, מדוע לא ניגשת לבקש מהם ברכה? השיב לה, אני לא רוצה להתקרב לחכמים האלה, כי אני רואה שהיום הם לא קראו קריאת שמע, וכל מי שאינו קורא קריאת שמע, באותו היום הוא בנידוי. החכמים שמעו את דבריו, ואמרו לו אנחנו נברך אותך, וברכו אותו הרבה, ואמרו לו שדבריו שהיום לא קראנו קריאת שמע, אמת נכון הדבר, אבל היתה לנו סיבה של אונס לכך, לפי שהלכנו למצות חתונת חתן וכלה, והיו עיכובים בחתונה, כי לא הספיקו להכין להם את כל צורכי החתונה, והיה חשש גדול שבסוף הם לא יתחתנו. לכן עשינו את כל המאמצים לעשות את כל הצריך בשבילם, כדי שיעשו את הנישואין, ולכך לא נותר לנו אף רגע אחד פנוי, כדי לקרוא קריאת שמע, והלכה היא (סוכה דף כו.) העוסק במצוה פטור מן המצוה. עד כאן. הנה במעשה זה אנו רואים, שאף ילד היתה בידו חכמת הפרצוף לראות ולהכיר על פניהם של החכמים מה היו מעשיהם.

 

העשיר שניסה את האר"י

וכן מצאנו באר"י הקדוש (ליקוטי אמרי אל, דף קכ"ב, ובאמרי שמעון, אגסי, דף ל"ג), פעם היה עשיר אחד ששמע על האר"י כי יודע הוא בחכמת הפרצוף, אותו אחד אמר אני לא מאמין שהוא יכול להכיר על הפרצוף, ולכך הלך ושאל את האר"י מה הרב רואה עלי שעשיתי? אמר לו האר''י, שוטה, עברת עבירה חמורה מאוד שנכשלת בשפחתך הכנענית. הוא מאוד התבייש לשמוע זאת מהאר"י ולכך הכחישו ואמר, שקר הדבר, ולא עשיתי כך מעולם. אמר לו האר"י, אני אוכיח לך, וציוה על רוחה לצאת ממנו, כי רוח הטומאה קשורה בחוטא ככלב, ועמדה לפניהם. והאיש בראותו אותה, נבהל ואמר להאר''י אמת אמרת, ואני חטאתי עויתי ופשעתי. והאר"י נתן לו הרבה מוסר על זאת והוא הרבה לבכות, וביקש שהאר"י יתן לו תיקון מה לעשות, וכל אשר יגזור עליו האר"י יעשה. אמר לו האר"י, אתה צריך לקבל עליך עונש שריפה. אמר לו, אני מוכן. אמר האר"י, אם כן אני אגיד לשמש שילך ויכין עופרת חמה, כדי שנשפוך אותה לתוך פיך, וכך תהיה לך מיתת שריפה, והוא רחום יכפר עוון. ובינתיים תכין את עצמך ותעשה תשובה ווידוי. וכך היה, האיש עשה תשובה באמירת ווידוי בבכי רב, ואחר כך הביאו את העופרת החמה, וציוה לו הרב שיעצום את עיניו ויפתח את פיו. הוא עצם את עיניו ופתח את פיו, והרב לקח כפית של דבש והכניסה אל פיו תחת העופרת, ואמר, וסר עונך וחטאתך תכופר. האיש פקח את עיניו ובדמעות צעק, הרי הרב אמר לי שכפרתי היא מיתת שריפה, ואיך הרב הכניס לי דבש? אמר לו הרב, כיון שקיבלת עליך את העונש, וחזרת בתשובה בלב שלם, כבר התכפר עוונך, ומעכשיו תמשיך ללכת רק בדרך הטובה.

 

מדוע שאל בשנית בשלום אביו

יוסף בהתגלותו כאן לאחיו, מיד שואלם לשלום אביו. ושאלתו זו צריכה תלמוד, הרי כבר לעיל (מג, כז-כח) שאלם זאת השלום אביכם הזקן אשר אמרתם, העודנו חי. ויאמרו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי. והאחים עדיין לא הלכו אל אביהם, כיון שהחזירם יוסף על גניבת הגביע, ואם כן איך ידעו לבשר לו אודות אביו יותר ממה שכבר הודיעוהו, ומדוע שב ושאלם לשלום אביו?

הרב חיד"א זיע"א בס' נחל קדומים (ויגש אות ד') מיישב על פי המדרש (רבה פרשה פ"ד סי' ה') על הפסוק (לז, ג) בן זקונים הוא לו, שהיה זיו איקונין של יוסף דומה לאביו. דהיינו יוסף היה דומה במראהו לאביו. ולכך תמה יוסף, איך לא הכרתם אותי במראה פני? ושמא אבי נפטר, ולכן שכחתם את דיוקנו ולא הישתתם ליבכם למראה? וזהו אומרו "אני יוסף", ולכן אני מסתפק "העוד אבי חי". ולכן ממשיך הפסוק, "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו", "מפניו", דייקא שנבהלו ממראה "פניו", כי עכשיו באמת השיתו ליבם שמראהו כשל אביהם, ותמהו על עצמם איך לא הכירוהו.

בדרך נוספת מבאר הרב חיד"א בשם ספר קרבן שבת, דאיתא בזוהר הקדוש דשבעים שנה שחי דוד המלך, קיבל אותם כך, חמש שנים מאברהם אבינו, כ"ח שנים מיעקב ול"ז שנים מיוסף. ולפי דברי הזוהר, אילו יוסף היה מת, היה צריך יעקב אבינו עליו השלום ליתן יותר שנים לדוד, כמנין ס"ה שנים [ל"ז של יוסף, ועוד כ"ח שלו]. וזהו שאמר יעקב (בראשית לז, לה) כי ארד אל בני אבל שאולה, היינו עתה שנפטר יוסף, הוא צריך למות תיכף, כדי לתת ס"ה שנים לדוד המלך. כי מתוך קע"ה שנים שהיו לו ליעקב אבינו, היה עתה צריך לחיות פחות ס"ה, ונמצא שישארו לו לחיות רק ק"י שנים. ולכך אמר יוסף לאחיו, "אני יוסף, העוד אבי חי", הן עתה שיעקב הוא בן ק"ל שנה, הרי זה מוכיח שיוסף לא מת, כי יוסף בעצמו יתן ל"ז שנה לדוד המלך, ולכך אביו המשיך לחיות, והרי זו ראיה שאני יוסף.

ומקשה החיד"א, איך באמת יעקב אבינו לא למד מכך שהוא המשיך לחיות ועבר את שנת ק"י שיוסף עדיין חי, והוא יתן ל"ז שנה לדוד המלך? וכתב ליישב, דאפשר דיעקב אבינו לפי ענוותנותו, היה סובר שפגם, ולכן השנים שלו ושל יוסף שנטמע, פגומים ואינם ראויים לדוד המלך.

גם ראש הישיבה הגאון רבי יהודה מועלם זצ"ל בדרש יהודה, עמד על קושיא זו ויישבה כך, השאלה הראשונה "השלום אביכם הזקן" שאלם על סבם, יצחק, וכפי שמדוייק בפסוק שהדגיש ושאל על "הזקן" כנאמר, "אביכם הזקן אשר אמרתם", אולם אחיו שלא רצו לומר לו בפירוש שיצחק נפטר, על כן השיבוהו "אבינו חי", כדי שיבין מהתחמקות תשובתם, שיצחק נפטר (עיין פסחים דף ד'.). ולכן כעת דאג יוסף לשלום אביו ודרש בשלומו.

ועוד יש לומר, בהקדים שדיוקנו של יוסף היה דומה לשל יעקב (רש"י לעיל לז, ג), ואם כן איך לא זיהו אותו האחים שהוא יוסף? אלא שכל עוד שחשבו שהוא מצרי, לא רצו להסתכל בפניו, מפני שאסור להסתכל בפני אדם רשע (מגילה דף כח.). אבל כעת שאמר להם שהוא יוסף, הוסיף עוד לחזק את דבריו וביקשם להסתכל בפניו, ובזה יתברר "העוד אבי חי", כי כשתראו שדיוקני דומה לשל אבי, תדעו שאני אחיכם. ואכן אחיו בראותו את פניו, "לא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו", נבהלו "מפניו", היינו נבהלו מהפנים שלו, כי ראו שדיוקנו הוא כשל אביו, ובזה ידעו שאמת נכון הדבר שהוא יוסף, ולכן לא יכלו לענות אותו.

 

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף" (מה, ג)

 

כשאמר להם "אני יוסף" יישב את כל תמיהתם

ידועים דברי הגאון הקדוש בעל החפץ חיים (ח"ח עה"ת ריש פרשת ויגש) על הפסוק (מה, ג) ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף, מאז שבאו האחים למצרים לשבור אוכל, היו מסובבים ומלאים קושיות כרימון, על מה עשה ה' להם ככה, כי אל כל פינה שפנו, לא היה אור במושבותם, תחילה "ויתנכר אליהם", "וידבר איתם קשות", ואף הוסיף לחשדם כמרגלים, לאחר מכן נוסף הציווי להביא את בנימין, ו'נתפסו' כגנבים בפרשת הגביע... אמנם לפתע הכל נתחוור באחת, כל השאלות נמוגו ונעלמו ברגע שאמר להם אחיהם "אני יוסף", ב' תיבות אלו יישבו להם בפעם אחת את כל תמיהתם.

אומר החפץ חיים, אף אנו מסובבים זה כאלפיים שנה בגלות המרה הזו, ולנו קושיות סתירות ותמיהות על כל הקורות אותנו, אמנם לעתיד לבוא כשיכריז בורא עולם אני ה', יתיישבו כל ההדורים, והכל יבוא על מקומו בשלום, באשר יתגלו לעינינו טעמי וסיבת המאורעות, היאך היה כל מקרה ושכל צרה היתה אך ורק לטובתנו, הכל יושלם בחשבון מופלא ומופלג. אמנם אם נחיה מעתה באמונה הזו, שכבר מעתה נכיר ש'אני ה'', אזי יתיישבו לנו כל הקושיות, וממילא "תו לא קשה מידי", וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר.

 

אף בחושך "ה' אחד"

ובזה רמזו מה שפסק מרן בשולחן ערוך (או"ח סי' סא סעיף ה') שנוהגים לכסות את העיניים ביד, בעת אמירת פסוק ראשון של שמע. ונתנו לכך טעם לשבח, כי מעשה זה בא לומר, מאמין אני בבוראי ש"ה' אלהינו ה' אחד", היינו אף בעת החושך, כשאינו רואה את המאורות, ולא מבין את הנהגת ה' עמו, אף אז מצווה הוא להאמין ולהכריז שהקדוש ברוך הוא הוא האחד היחיד והמיוחד, עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. ולא עוד אלא הוא משים ידו על העיניים, וזועק ה' אלהינו, כלומר בין בהנהגת מידת שם הויה, כלומר במדת הרחמים, ובין כשהוא "אלהינו" דהיינו שנוהג במידת הדין, הכל הוא "ה' אחד", אותו הבורא הוא הפועל בשניהם כפי דרכו.

 

הצרה היא רק למראה עיני האדם

כתב הרוקח (סדר התפילה, הלל) לפרש את הכתוב (תהלים קיח, ה) מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה, פירוש, "מן המיצר קראתי", אל ה', ראה נא ה' בעניי וצרתי, כי צר לי, מהר "ענני", ענה לי הבורא יתברך שאני ירגיש "במרחב" ולא בצר. כי באמת אין אף פעם צר ומצוק, ורק בעיני בשר נראה הדבר כצרה, אבל באמת הכל הוא "מרחב" וישועה.

 

"וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (מה, ג)

 

מה נענה ביום הדין

אומר המדרש (בראשית רבה פרשה צ"ג סי' י') אמר רבי אבא כהן ברדלא, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו האחים יכולים לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לכשיבוא הקדוש ברוך הוא "ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא", שנאמר (תהלים נ, כא) אוכיחך ואערכה לעיניך, על אחת כמה וכמה. עד כאן. דברי המדרש יורדים חדרי בטן, ומה נענה ביום הדין. ברם המילים "ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא", צריכים ביאור, מהי כוונת המדרש.

הרב כתב סופר (הובא בכתר יונתן פרשת ויגש) כתב לבאר זאת, שלכל אדם תמיד טענות ומענות, על השאלה מדוע לא עסק בתורה, ישיב, מפני שהיה עליו עול פרנסה. או ישיב מפני שלא היה לי שכל ובינה להבין את התורה. על השאלה מדוע לא חינך את הילדים, ישיב, כי היה חסר לו כסף, ועוד כהנה טענות ומענות כרימון. אבל הקדוש ברוך הוא תופס את האדם "לפי מה שהוא", הן לעסקים שלך היה לך זמן, לעבודתך היה לך זמן, וכסף לקנות בשבילך היה לך, וכך בעבודה ידעת להתחכם וידעת להרויח ולהקדיש זמן לכל הדברים האלו, ורק פה לרוחניות ולעבודת ה' לא עשית?! וזו כוונת המדרש שהקדוש ברוך הוא יוכיח כל אחד ואחד "לפי מה שהוא", לפי מעשיו שלו, יוכיחו.

 

הקב"ה נותן ערך למעשים שלנו לפי מיעוט ערכנו

המגיד מדובנא (אהל יעקב עמוד תי"ח) פירש באופן נוסף את דברי המדרש שהקדוש ברוך הוא יוכיח כל אחד לפי מה שהוא, הנה כשאדם מקבל מתנה, ישנן שתי סיבות מדוע הוא יעריך את המתנה, הסיבה האחת, כי נתנו לו דבר יקר ובר ערך. והסיבה השניה, אפילו אם המתנה אינה שווה כל כך מצד עצמה, אך כיון שלנותן הדבר חשוב מאוד, מפני שהוא אדם עני ודל ואין לו הרבה מה לתת, ובשביל עני לתת כזה דבר הוא יקר הערך והמציאות, לכן המקבל מעריך מתנה זו ביודעו כמה הנותן חפץ בטובתו.

וזהו גם כן היחס של עבודת ה' שלנו כלפי הקדוש ברוך הוא, שהרי אנחנו נחשבים לעניים ודלים, ולפי מיעוט ערכנו, אין בידינו כלום לתת לקדוש ברוך הוא וכנאמר (איוב לה, ז) אם צדקת מה תתן לו, אבל אף על פי כן הקדוש ברוך הוא ברוב טובו וחסדו, נותן ערך למעשים שלנו מצד מיעוט ערכנו, בראותו את המאמץ שלנו במעט המוגש מוקטר לפניו.

וזהו מה שאומר דוד המלך (תהילים קמד, ג-ד) ה' מה אדם ותדעהו, בן אנוש ותחשבהו, אדם להבל דמה ימיו כצל עובר. ולכאורה הפסוק אינו מובן, וכי דוד בא לקטרג ולומר "ה' מה אדם ותדעהו" דברים כפשוטם? אלא כוונת דוד המלך לומר, מה הסיבה שהאדם חשוב בעיניך, הרי אין בו כלום? אלא בגלל ש"אדם להבל דמה", בגלל מיעוט ערכו, אדרבה זו הסיבה שאתה מחשיב את מעשיו.

משל למה הדבר דומה, לעני שנכנס לחנות בגדים של ידידו, בחפצו לקנות בגד, ויסתכל כה וכה וישאל את רֵעוֹ כמה עולה בגד זה? המוכר השיבו, עשרים שקלים. אמר העני, בגד כה פשוט אינו שווה יותר מעשרה שקלים. השיב לו המוכר, אני נשבע לך, שלי בעצמי עלה הבגד עשרים שקלים, ולא התכוונתי כלל להרוויח עליך, בהכירי אותך, אך איני מוכן שיהיה לי הפסד. העני הוציא לו את הכסף הטמון בכיסו, ספר פרוטה לפרוטה, והנה היו לו רק עשרה שקלים. בראות המוכר כך אמר, טוב די לי בזה, וקח לך את הבגד ויערב לך. העני לקח את הבגד והלך לדרכו. בשעת ארוחת הערב סיפר לאשתו את סיפור המעשה, תוך שהוא מסכם את הדברים, ראי איך המוכר נשבע על השקר, הן אמר שקנה את הבגד בעשרים ולבסוף מכר לי בעשר! אמרה לו אשתו, וכי אתה לא מבין שהמוכר ריחם עליך, כשראה שאין לך כסף, הסכים לקחת ממך רק את מה שיש לך, על אף שהשאר הוא הפסיד.

הנמשל הינו בעבודת ה' של האדם, אנחנו לא עושים בכל מעשינו כלום בשביל ה' ש"אם צדקת מה תתן לו", וממילא הוא לא היה צריך להיטיב לנו, ולא לתת לנו שכר על כך. אלא שה' חס ומרחם עלינו, כי יודע שאין לנו פרוטה לפורטה, ואנחנו לא יכולים לעשות יותר מזה, ולכן הוא מקבל מאיתנו את המעט שאנחנו כן יכולים לעשות.

 

נתבעים לפי היכולת

ולמעשה, באלו דברי המדרש הנזכרים, שהקדוש ברוך הוא יבוא ויוכיח כל אחד "לפי מה שהוא", גם טמונים דברי חובה, שבאמת לא כל בני האדם שווים, הן לכל אדם יש יכולת אחרת, ולכן אדם שיש לו יכולת יותר מהשני, לא יוכל לפטור את עצמו במעט שהשני עושה, וכמו שאמרו חז"ל (יבמות קכא:) שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. והיינו כיון שהם נמצאים במעלה רמה, ויש להם יכולת לעשות הרבה יותר, ממילא אינם יכולים לפטור את עצמם במעט כמו שאר האנשים הפשוטים.

 

המתגאה נתבע בשמים יותר מכפי כוחו

אבל צריך לדעת שיש כאן גם צד שני, שיתכן שידרשו בשמים מאדם שהוא פשוט, יותר ממה שדורשים מאחרים. ונבאר, מצד האמת, כל אדם חייב להשתדל בעבודת ה' יותר מכפי כוחו, כנגד כל הטובות שה' השפיע עליו. ובאמת שכמה שיעשה, זה לא מספיק, וכמו שאנו אומרים בתפילה בשבת "ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע וכו', אין אנחנו מספיקין להודות לך ה' אלהינו ולברך את שמך מלכנו, על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות פעמים הטובות ניסים ונפלאות שעשית עמנו ועם אבותינו". אלא שכאמור, הקדוש ברוך הוא אינו תובע מאיתנו יותר ממה שאנחנו מסוגלים לעשות, ולפי מיעוט ערכנו, הוא מקבל את מה שאנחנו יכולים לעשות.

ברם אם האדם יתגאה, ויחשיב את עצמו כאדם חשוב וגדול, אז יאמרו לו בשמים, אם אתה נחשב בעיניך לגדול, הרי שצריך אתה לעשות מעשים גדולים, ולא נסתפק לקבל ממך מעשים קטנים, ורק אם האדם משפיל את עצמו, אז במדה שהוא מודד בה מודדים לו, ואומרים לו שלפי מיעוט ערכו נעריך את המעשים שלו ונקבל אותם.

וזהו מה שהקדוש ברוך הוא מוכיח את כל אחד "לפי מה שהוא", שאם הוא מחשיב את עצמו ומתגאה, אז מוכיחים אותו ודורשים ממנו יותר. (דרש יהודה).

 

תוכחת בשר ודם

שנינו בחגיגה (דף ד:) רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי [רבי אלעזר כשהיה מגיע לפסוק זה היה בוכה], ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה!

מספרים על הצדיק הגאון רבי זלמל'ה מוואלוז'ין, אחיו של רבי חיים מוואלוז'ין, כשהיה צעיר לימים, אדם אחד העליבו וציערו, ומחמת כן הוא בכה. באותו מעמד היה אחיו הגדול רבי חיים מוואלוז'ין, וכשראה אותו בוכה, שאלו, מה לך כי תבכה, האם עלבונו של בשר ודם כל כך חשוב? לא על עלבוני אני בוכה, השיבו רבי זלמל'ה, יודע אני שעלבונו של בשר ודם אינו כלום, אלא על כך אני בוכה, על שחשתי עצמי נפגע מכך. (מוסר חכמים חלק א' עמוד שכ"ט).

 

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי... וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף" (מה, ג-ד)

 

מדוע אמר פעמיים "אני יוסף"

מרן ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצוק"ל, בשם ראש הישיבה מרן הגאון רבי עזרא עטיה זצוק"ל (ראה קול יהודה פרשת ויגש) הקשה, כאשר נתודע יוסף אל אחיו, אמר להם, אני יוסף, העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, ואחר כך קרא להם שוב ונאמר (מה, ד), ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי, ויגשו, ויאמר להם אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה. ולכאורה מה הוסיף יוסף עתה דברים שלא אמר בהתחלה, הלא כבר אז אמר להם אני יוסף, ושוב מה הוסיף באומרו בשנית אני יוסף?

ויישב זאת על פי דברי הגאון בעל התומים על דברי דוד המלך בשער, שבכה על אבשלום בנו ואמר (שמואל ב, יט, א) בני אבשלום בני בני אבשלום, מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני. הנה הזכיר כאן את בנו שבע פעמים, פעמיים בשם אבשלום, ועוד חמש פעמים בשם "בני", וזאת מפני שבכל פעם שהזכירו, העלהו ממדור אחד של גהינם, ואמר שבע פעמים, כנגד שבעה מדורי גיהנם. והקשה בעל התומים, וכי אמירת שם בנו יש בכוחה להוציאו מגיהנם כאמירת קדיש, וכיצד הועילה?

ותירץ, שדוד באומרו בני בני אבשלום, נתכוין ללמד עליו סניגוריא, הרי הטבע אינו נותן לבן למרוד באביו, ואיך זה קרה שאבשלום מרד באביו? אלא בודאי גזירה זו היא מן השמים, כמו שנגזר עליו ממרום (שמואל ב, יב, יא) הנני מקים עליך רעה מביתך. כיון שכן, אין על בנו אשמה כל כך, ואף מעט האשמה שעליו, נתכפרה לאבשלום בהריגתו, ולזה אמר "בני בני", כלומר ודאי זו גזירה ממרום, ודברי סנגוריא אלו הן שהעלוהו משבעה מדורי גיהנם (ראה גם מוסר חכמים ח"א עמוד ש"ל).

על פי זה פירש גם את דברי יוסף שכפל ואמר "אני יוסף". כי בתחילה אמר להם שהוא יוסף, דברים כפשוטם שהתוודע יוסף אל אחיו. אלא שכשראה שנבהלו מפניו, רצה לעודדם, ולכך קרא להם ושב ואמר אני יוסף אחיכם, להדגיש ולומר, הרי לפי הטבע לא יתכן שאח ימכור את אחיו, ואם בכל זאת כך עשיתם, בודאי זו גזירה מן השמים, ולכן אין עליכם התביעה.

 

"כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (מה, ג)

 

נבהלו בראותם שהוא ניצוץ אדה"ר

הרב חיד"א (נחל קדומים ויגש אות ג') מבאר מדוע נבהלו עתה מפניו? לפי שעד עתה היו סוברים שיוסף אינו נצוץ אדם הראשון, והוא מהסטרא אחרא חס ושלום, כמו שפירשנו בעניותינו בקונטרס פני דוד בסעיתא דשמיא, ועכשיו שראו גדולתו, והבינו טעמו טעם כעיקר, והוא ניצוץ אדם הראשון, אז נבהלו מפניו. עד כאן.

 

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ" (מה, ד)

 

הראה להם שהוא שומר הברית

בזוהר הקדוש (פרשת לך לך דף צ"ג ע"ב) ובמדרש רבה (בראשית פרשה צ"ג סי' ח') מבואר, שכדי להוכיח להם שהוא אחיהם, הראה להם יוסף שהוא נימול. ונראה שאין הכוונה לדברים כפשוטם, אלא הראה להם שהוא שומר הברית, ובעבור זה זכה למלוכה. וכששמעו האחים ממנו ענין קדושת אות הברית, הבינו שהוא יוסף הצדיק, כי רק בני יעקב מסוגלים להבין את ענין שמירתה, ולהזהר שלא לפגום בה אפילו בהרהורים רעים. ומסיים הזוה"ק ואומר מכאן נלמד שכל מי ששומר את הברית בקדושה ובטהרה יזכה למלכות אשר שמורה לו.

 

"וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה" (מה, ד)

 

יוסף מודה לאחים שמכרוהו

כתב השפת אמת (דרוש לשבועות) הנה בגמרא (שבת פז.) על הפסוק (שמות לד, א) אשר שברת, אמרו רבותינו ז"ל יישר כחך ששברת, ופירש רש"י, "אשר" מלשון "אישור", שאישרו ה' ושיבחו על שבירתן, עד כאן. ובדרך זו כן אפשר אף לפרש כאן, "אשר מכרתם אתי", "אשר" היינו "יישר כח" שמכרתם אותי, "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם", הרי שיצא מזה דבר טוב, ולכן אין לכם להצטער על כך.

 

תחיית המתים של האחים

בשעה שהקדוש ברוך הוא חפץ להשפיע טוב על ישראל, ומגלה אור שכינתו עליהם, אינו נגלה עליהם כאחת, מפני שאינם יכולים לעמוד באותה טובה בפעם אחת, שאם יגלה טובתו כאחת ימותו כולם. צא ולמד מיוסף (כדאיתא בבראשית רבה פרשה צ"ג ס" ח') בשעה שנתוודע לאחיו לאחר כמה שנים, ואמר להם "אני יוסף", מתו כולם ולא יכלו לענות אותו, ועשה להם הקדוש ברוך הוא נס, וחזרה נשמתן. (מוסר חכמים חלק א' עמוד שכ"ה).

 

"וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים" (מה, ח)

 

העולם כתיאטרון בובות

על אף שבמבט שטחי נראה שמחמת האחים התגלגל יוסף ובא מצרימה. ברם באמת לא היו אלו אחי יוסף אשר גרמו לכך, אלא האלהים הוא אשר שלחו, לצורך מטרה מסוימת אשר התבררה בבוא היום.

כאשר זוכים לראות את התגלות יד ה' המנהלת את הבריאה כולה, אנו עומדים משתאים מן התזמון המושלם, ומן הניסים הגדולים, ומבינים כי (חולין ז:) אין ביכולתו של אדם לנקוף את אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה, כי הוא משמש אך ורק כלי בידיו של הקדוש ברוך הוא. לא אחת מרגיש האדם שהוא בעצמו פועל ועושה, אולם האמת היא, שהוא בסך הכל כבובת תיאטרון, אשר בורא העולם מושך בחוטיה מעבר לקלעים...

 

מעשה מפעים בהשגחת הבורא

בחדש אב תשס"א הגיע לירושלים יהודי אמריקאי לכמה פגישות עסקים חשובות. לפני שהתחיל את יומו העמוס, ניגש למסעדה ברחוב קינג ג'ורג' כדי לאכול פת שחרית. למורת רוחו הביט בתור הארוך שקידם את פניו, ותוך כדי המתנה בתור, מפעם לפעם הציץ בשעונו כשהוא לחוץ עד מאד מן השעה המתאחרת, ושוקל שוב ושוב האם לא לנטוש את המקום. קודם שהגיע תורו של העומד לפניו, פנה אליו היהודי הקודם לו בתור ואמר, אתה נראה ממהר, ואני דוקא לא כל כך, הנני מסכים אפוא, להחליף עמך את התור ולהקדים את תורך לפני. היהודי המופתע מן ההצעה הלבבית, קיבל את מנתו וישב לאכול בזריזות, ומיד לאחר מכן מיהר לברך ולעזוב את המקום לעבר יעדו. אחר שהוא צעד רק כמה מאות מטרים מן המקום, שמע לפתע קול פיצוץ אדיר שהחריד את האזור כולו. הביט אחורנית וראה שמסעדת סבארו, היתה אפופה בלהבות, זו המסעדה שרק לפני כמה רגעים אירחה אותו... מחבל מתאבד התפוצץ בה, גדע באכזריות את פתיל חייהם של תשעה עשר יהודים תמימים, והותיר עשרות אחרים מדממים, קטועי איברים ופצועים נפשית. דקה ארוכה חלפה עד שמיודענו הבין כי היהודי החייכן, שהסכים לוותר לו על מקומו, שילם על כך במחיר כבד מאד, אולי אפילו בחייו??? הוא רץ כמטורף הישר לעבר המסעדה, והחל לחפש אותו. המראות היו קשים, אולם הוא חש חובה לדעת שלכל הפחות הוא עודנו חי... תוך זמן קצר כוחות ההצלה הרחיקו אותו מהמקום, מבלי שהצליח למצוא את מבוקשו. אבל להפסיק לחפש הוא לא היה מסוגל... וכך במשך יומים התרוצץ בין בתי החולים השונים, עד שלבסוף מצא אותו. חי, אמנם, אך פצוע קשה. באותה שעה בנו היה לצידו, והאמריקאי סיפר לו על מעשה הנדיבות האחרון שהספיק אביו לעשות. כשדמעות בעיניו, הוא הוציא מכיסו כרטיס ביקור ואמר לבן, בעוד ימים אחדים אני טס בחזרה אל משרדי הנמצאים בבניני התאומים, בקומה מאה ואחת, הנני אדם אמיד, ויש בידי אפשרויות כספיות, ולכן אשמח לעזור לכם בכל יכולתי, אנא אל תהססו לפנות אלי בכל בקשה שהיא! שלושה שבועות לאחר מכן התקבלה שיחת טלפון בבנין התאומים, היה זה הבן מישראל על הקו, וסיפר שבהמלצת הרופאים אביו צריך לעבור ניתוח בבוסטון, ואינו יודע אל מי לפנות. תוך שעות אחדות הצליח האמריקאי לסדר עבורם את כל הענין כולו מהחל עד כלה, ובשעת הנחיתה יצא לקבל את פניהם בשדה התעופה. היה זה ביום שלישי, כ"ג באלול תשס"א, בשעה שמונה בבוקר, ובעת נסיעתו לקבל את פניהם, באותה שעה בשמונה ושלושים ואחת דקות, פגע המטוס הראשון והתרסק בבנייני התאומים, בקומה תשעים ושלש... בפעם השניה ניצלו חייו של האמריקאי בזכות אותו יהודי ירושלמי, שהיה שליחו הנאמן של בורא העולם.

 

אמונה בה' בשעה שטוב ושלא

על האדם להעמיד לנגד עיניו בכל זמן ועת, ועל כל צעד ושעל, את דברי הפסוק בפרשתנו (מה, ח) "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים", הן לטוב, בעת שהכל הולך למישרין, יאמר האדם "לא אתם שלחתם אותי הנה", אלא "כי האלהים", דהיינו כל הצלחתי באה רק מאבי שבשמים. והן למוטב בשעה שרעהו מרע לו, או מלבין את פניו בבושת, יענה ויאמר "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים", וכך יראה פלאות במשך כל חייו, בחיותו עם הקדוש ברוך הוא בכל עת ובכל רגע.

 

דרגות האמונה של ארבעה מלכים

איתא במדרש (איכה רבה פרשה ד' סי' ט"ו) ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן, דוד ואסא, יהושפט וחזקיהו. דוד אמר (תהלים יח, לח) ארדוף אויבי ואשיגם. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, אני עושה כן... עמד אסא ואמר, אין בי כוח להרוג בהם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה. אמר לו הקב"ה, אני עושה שנאמר (דברי הימים ב יד, יב) וירדפם אסא וכו'. עמד יהושפט ואמר, אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה, שנאמר (דברי הימים ב כ, כב) ובעת החלו ברנה ותהלה וגו'. עמד חזקיהו ואמר, אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה, שנאמר (מלכים ב יט, לה) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' וגו'. עד כאן. שמבלי שעשה חזקיהו פעולה, מתו כל צבאו של סנחריב בליל פסח.

ולכאורה ייפלא, כי עד הנה ידענו שמדור לדור ישנה ירידה רוחנית, הנקראת בשם "ירידת הדורות", והיאך מצינו כאן שמדור לדור התחזקו והתעצמו הניסים, והדבר מראה על חשיבות הדור האחרון יותר מן הראשון?

מבאר הרב הקדוש רבי שלומ'קה מזוועהיל זי"ע, שאדרבה ההפרש שבין ניסי דור הראשון והדור שלאחריו היה דווקא בגלל ירידת הדורות. שכך הוא כללו של דבר, רק בכוח האמונה בחי עולמים אפשר לנצח את השונאים והאויבים. ואם נדמה בעיני האדם שבכוחו ובגבורתו ינצח אותם, תיכף מסוכן הוא ליפול לפניהם. אף מלכים אלו, כל חד בדורו, לא שנתעצלו מלעשות פעולות, אלא שחששו שעל ידי שיעשו פעולות, ידמה בעיניהם שעל ידי מעשי ידם הצליחו במלחמה, לכן העדיפו להמנע ממעשים ולסמוך על הקדוש ברוך הוא, מפני החשש שתגנב ללבם מחשבה שעל ידי השתדלותם הצליחו במלחמה.

והנה דרגת האמונה של דוד המלך, הראשון לאלו ארבעת המלכים, הייתה גבוהה כל כך, עד שידע, שאף אם ירדוף וישיג אחרי שונאיו לא תתערב בדעתו איזו מחשבת פיגול שיסבור שבעוצם ידו הוא הודף את שונאיו, כי ידע שיישאר בתוקף האמונה, שהכל בידי שמים ובדבר ה' ברחו ונהרגו האויבים. וממילא אפשר היה שירדוף אחריהם וישיגם. לאחריו בא דורו של אסא שירדו מעט מתוקף האמונה של קודמיהם, על כן חשש אסא שיבואו לכלל טעות כשברדיפתם אחרי האויבים ישיגום, עלולים לחשוב כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה, לפיכך הסתפק במה שרדף אחריהם ותו לא, והתפלל אל השם יתברך שיעזור לו. ואכן תפילתו התקבלה ונכנעו שונאיו תחתיו. לאחריו בא יהושפט שחשש אפילו מעצם הרדיפה אחר השונאים, שמא בזה לבד תעלה בו המחשבה שברדיפתו הצליח לנצחם. על כן ביקש מהבורא שינצחם כשהוא אומר שירה בלבד. ואילו חזקיהו חשש אף מאמירת שירה, שמא אסמוך על כוח שירתי ולא אבטח בשלימות בקדוש ברוך הוא, על כן ביקש אני ישן על מיטתי והם נופלים... וכן היה.

ומכאן נלמד לדעת ולהיוודע, שאין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמים, בו נשים כל מאווינו ומבטחנו, ובזה ננצל מכל השונאים, ומכל מיני פורעניות המתרגשות ובאות לעולם, ונזכה לברכה והצלחה בכל מעשה ידינו.

 

"מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד" (מה, ט)

 

כיצד מדבר יוסף בלשון ציווי לאביו?

יש לתמוה הרבה על לשונו של יוסף, כיצד הוא מדבר בלשון ציווי להורות לאביו "רדה אלי אל תעמוד" כדבר המלך אל עבדו, ואיך יתכן כזאת שינהג בכבוד אביו?

ויש ליישב זאת על פי דברי רבנו האר"י ז"ל (הרחיד"א בדבש לפי מע' ד' אות י"ד מהרב עיר בנימין משם האר"י, וגם בפני דוד וישב אות ג'), שנשמת יצחק אבינו נתעברה ביוסף, אם כן הציווי שציוה יוסף אינו מחמתו, אלא מחמת כוחו של יצחק אבינו עליו השלום, שנשמתו היתה מעוברת בו, לפיכך יוסף יכול לצוות על יעקב, כיון שיעקב בן ליצחק, ובן מחויב בכבוד אביו, ובעבור נשמת אביו אשר בקרבו ישמע אל דבריו.

ויוסף רמז זאת ליעקב באמרו אליו "רדה אלי", "רדה" עולה בגימטריא "יצחק" עם הכולל, "אלי" היינו שיצחק בקרבי. כלומר, אל ירע בעיניך את אשר אנכי מצוך היום, כי אביך יצחק בקרבי, ואתה מחוייב לקיים מצות כיבוד אב ואם.

ואפשר שרמז לו עוד דברי נחמה, הן בזכות יצחק נגאלים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (הרחיד"א בפירושו להגדה על המילים "רב כמו שנאמר") שרצה יצחק אבינו לתת משמו את האות ש', ולקח תמורתה את האות צ', כיון שהיה צריך להקרא ישחק, על שם השחוק, והוא נקרא יצחק, וזאת עשה כדי לכפר על מנין הפרש האותיות שבין האות ש' לאות צ' שמניינו "רדו", כמנין שנות הגלות שהיו במצרים. ולכך רמז לו יוסף באמרו "רדה אלי", כלומר, אל תחוש מלה

יטמע בגלות ברדתך מצרימה, כי בזכות יצחק נגאלים, וזהו "רדה" בגימטריא "יצחק" עם הכולל, "אלי" השוכן בקרבי, בזכותו אל תעמוד בגלות.

או אפשר לומר שרמז לו כך רדה בגימ' עם הכולל רדו, דאל לך לחשוש לרדת למצרים כי עם ישראל יהיו רק במשך רד"ו שנים במצרים ולבסוף נגאלו. (נ"י)

 

"שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד" (מה, ט)

 

הצדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה

במדרש אגדת בראשית (פרק פ"א) על הפסוק (איכה ג, כז) "טוב לגבר כי ישא על בנעוריו", דרשו, אשרי מי שמקבל יסורין מנעוריו, למה, שסופו נח. וכן אתה מוצא כל הצדיקים שנצטערו בנערותם, ובסופם נחו. יוסף כמה נצטער וכו', שנאוהו אחיו, נתנוהו בבור, מכרו אותו, נחבש בבית האסורין וכו', ויוסף שתק. פושטין כליו, ויוסף שתק וכו', ובסוף נח וכו'. מה כתיב בסופו, מהרו ועלו אל אבי, שמני לאדון לכל מצרים.

 

"וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן" (מה, י)

 

יוסף הושיבם בגושן כי היא שייכת לשרה אמנו

הסיבה שיוסף נתן לאביו ואחיו לשבת בארץ גושן, מפני שפרעה נתן את ארץ גושן במתנה לשרה אמנו, ועל כן היא חלקם, כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ו) ש"מאהבתו אותה, פרעה כתב לה בשטר כתובה כל ממונו, בין כסף בין זהב, בין עבדים בין קרקעות, וכתב לה את ארץ גושן לאחוזה. לפיכך ישבו ישראל בארץ גושן, שהיא של שרה אמנו".

 

"וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם" (מה, יב)

 

"וכל העם רואים את הקולות"

מה כוונת יוסף במה שאומר לאחיו אתם רואים "כי פי המדבר אליכם", הן בוודאי פיו מדבר עמהם, ומה ראיה היא זאת שהוא יוסף ולא אחר?

הרב דברי יואל (פרשת ויגש) ביאר, שיוסף הצדיק בהתוודעו לאחיו, דיבר אליהם בלשון הקודש, באותה לשון שנתן הקדוש ברוך הוא את התורה לישראל, ולגודל קדושת השבטים, וקדושת הדיבורים ההם, נמשכה עליו השראת שכינה, והיתה השכינה מדברת מתוך גרונו, והיו רואים את הקולות בחוש הראות, ועל כן היתה זו ראיה ברורה שהוא יוסף הצדיק, כי אי אפשר לאדם אחר במצרים שיזכה למדרגה כזו שתהיה השכינה מדברת מתוך גרונו, ויהיה דיבורו נרגש בחוש הראות כמו שעם ישראל ראו את הקולות במעמד הר סיני. וזה שכתוב עיניכם ראות וגו' כי פי המדבר אליכם, וזו הוכחה ברורה שאני יוסף.

ולזה אמר יוסף, לעיל (מה, א) הוציאו כל איש מעלי, ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו. זאת מכיון שהיה בדיבורים עצמם השראת שכינה, ואי אפשר שתחול השראת השכינה במקום שרשעים עומדים, כדכתיב (תהלים ה, ה) לא יגורך רע, על כן ציוה תחילה שיוציאו את כל הגוים מהחדר.

 

יוסף הצדיק לא החליף את האות פ' בב' כערבים

עוד שמעתי מבארים, שלערבים קשה לבטא את האות פ"ה, וכשאומרים פ"ה, נשמעת האות בי"ת. ועל כן אמר להם יוסף, ראיה לכך שאני אחיכם "כי פי המדבר אליכם", תראו שאני מבטא נכון את האות פ"ה, ואילו מצרי אני, הייתי משמיע את האות בי"ת.

 

הודיעם שעסק בעגלה ערופה

עוד יש לבאר זאת על פי מדרש בראשית רבה (פרשה צ"ד סי' ג'), סימן מסר יוסף לאחיו שהיה עוסק בפרשת עגלה ערופה כשפירש מאביו. ולכך יש לבאר אף כאן בשאומרו "כי פי המדבר אליכם" העולה בגימטריא "בעגלה ערופה" עם הכולל, היינו שהביא להם ראיה שהוא יוסף, מתוך שיודע שבעת פרישתו מאביו, הם עסקו בהלכות פרה אדומה.

 

"וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו" (מה, יד)

 

בכו על בתי המקדש שעתידים להיחרב בגלל שנאת חינם

מבאר רש"י הקדוש (כאן, ומקורו ממגילה ז: ובראשית רבה פרשה צ"ג סי' י"ב) שיוסף בכה על שני בתי מקדש שעתידים להיחרב, והם יהיו בחלקו של בנימין. ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיחרב, והוא עתיד להיות בחלקו של יוסף. עד כאן. ומה פלאי הדבר, שני אחים שלא ראו האחד את השני שנים רבות, וכה ציפו והתפללו ויחלו לרגע זה לראות האחד את השני, ברגע מרגש ועצום זה, הם בוכים על חורבנות בתי המקדש, שיהיו רק בעוד מאות בשנים, ומה ראו עכשיו ברגע זה לבכות על החורבן?

מבאר הגאון רבי יחזקאל מקוזמיר (הביאו בילקוט לקח טוב כאן עמ' רצ"א) כשהאחים נפגשו אחרי פירודם הארוך, חשו וחזו מבשרם שהפירוד שביניהם היה מחמת שנאת חינם, כמתואר לעיל בפרשת וישב. ואולם עכשיו בעת מפגשם, שרתה ביניהם אהבה ואחוה שלום ורעות, כי הבינו כולם שיוסף צדיק גמור, ומן השמים המליכו אותו, ועל כן סברו שמעתה יהיה הכל בסדר. אבל הם ראו ברוח הקודש שהשנאה הזאת לא נגמרה, והיא שנאה עמוקה ומושרשת לדורות, עד שעתידה להחריב את בית המקדש, ולכך בכו עתה על מדה רעה זו של שנאת חנם המושרשת בדורות עולם.

 

"וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ" (מה, טו)

 

ואהבת לרעך כמוך

אין דבר יותר קשה מאשר אדם שאין לו אהבה לחברו ולאחיו, ועל כן צריך האדם בכל עת ובכל זמן להיות אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה. ולאור זאת, נדבר כאן בקצרה אודות מצות ואהבת לרעך כמוך.

כתב רבנו האר"י ז"ל (שער הכוונות דף א' ע"א) שקודם התפילה בבוקר, יקבל עליו מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ויכוון לאהוב כל אחד מישראל כנפשו, ועל ידי כן תקובל תפילתו בתוך תפילות כל ישראל. ור' שניאור זלמן מלאדי (שו"ע הגר"ז סימן א') כתב על זה, שמצות אהבת ישראל, היא שער הכניסה לבא ולעמוד לפני ה' יתברך ולכוון בתפילתו לטובת ישראל. והסבירו בספרים הקדושים, שעל ידי שמקבל עליו לאהוב את חברו, עושה שביל מיוחד שדרכו תעלה תפילתו למעלה, ולא יוכלו המקטרגים לקטרג על תפילתו.

עוד כתב שם האריז"ל, שצריך להזהר באהבת חברים, ובפרט אלו העוסקים בתורה ביחד. עיין שם. ולכן האר"י עשה הסגר של אהבה ואחוה לעשרה חברים, וראה עוד בס' שער הגילגולים (הקדמה ל"ט דף קע"ב), ובס' שבחי האר"י (דף 24 ורשא תרל"ח). וכן רבנו הרש"ש זיע"א עשה כתב התקשרות עם החברים שהיו לומדים איתו (ונדפס באגרות והסכמות רבנו החיד"א אגרת א'), כהרב חיד"א ורבי יעקב אלגזי זצ"ל ובנו רבי יו"ט אלגזי זצ"ל ושאר החברים, וקיבלו כל אחד ואחד לאהוב ולעזור לשני הן בחייו והן במותו. וכך גם עשה הרמח"ל כתב התקשרות עם תלמידיו (אגרות רמח"ל ירים משה עמ' ט והלאה).

 

לכולנו אמא אחת, השכינה

הנוהג שבעולם הוא, שאחים הנולדים לאמא אחת, אוהבים הם האחד את השני, ככתוב (משלי יז, יז) ואח לצרה יוולד. ובפרט אם אמם מלווה אותם ודואגת לכל צרכיהם, דאגתה להם, עוד מרבה את האהבה שביניהם, ובפרט אם הם תאומים, עוד תגדל אהבתם. כך עם ישראל, שהם שישים ריבוא נשמות ש"בבטן" השכינה, והם בבחינת תאומים, וכולם בני איש אחד, והשכינה גם מלוה אותם ודואגת להם לכל צרכיהם, חייבים לאהוב זה את זה. וזה שכתוב (חבקוק ג, ב) ברוגז רחם תזכור, היינו "תזכור" את ה"רחם" של השכינה, שיש בה את כל הששים רבוא נשמות, והיא דואגת להם, לכן חייבים אתם שתהיה אהבה בין עם ישראל.

ויתרה מכך, בכל לילה, כאשר עם ישראל ישנים, נשמות ישראל עולות למעלה לבטן של השכינה הנקראת גן עדן, שם כולם נפגשים ומקבלים כוחות ויורדים בחזרה לעולם. ויוצא שכל בוקר כל עם ישראל נולדים מחדש, ועל כן הקשר הרוחני שבין כל נשמות ישראל, גדול יותר מקשרם של אחים תאומים.

ובפרט שנשמות ישראל הם כנגד שישים ריבוא אותיות התורה, וכנרמז במילת ישראל יש שישים ריבוא אותיות לתורה. והנה בספר התורה, אם אות אחת פוגעת [נוגעת] בחברתה, הספר תורה פסול, וכך הוא אף בעם ישראל, אם האחד פוגע בחברו, הרי זה פוסל בכל עם ישראל חס ושלום.

ולכן כל אדם יגיד בכל בוקר, הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, וברגע שמקבל עליו את אהבת ישראל, אין שום דבר שיכול להפריע לתפלתו, והיא עולה למעלה לשמי מרומים בלי שום מפריעים.

משל למה הדבר דומה, לזהב וברזל שהלכו יחדיו בשוק, בעוברם ליד הנפח, היה הוא מכה בפטיש בברזל, והנה נשמע קול רעש גדול, וגם ניצוצות היו ניתזים באויר לכל עבר. שאל הזהב את הברזל, למה כאשר הפטיש מכה בך, אתה צועק בקול רם, ומה לך נזעק, ראה דרכי, כשהפטיש מכה בי, איני צועק כל כך? אמר לו הברזל, מי מכה בי, אחי, הוא הברזל, לכן הדבר קשה עלי עד מאוד. אבל אתה הזהב, כשמכה בך הברזל, לא יקשה עליך הדבר כמוני, כיון שהוא אינו ממש אחיך. והנמשל הינו עם ישראל, כי כולנו בני איש אחד אנחנו, ולו האחד יפגע בשני, הדבר כואב עד מאוד.

 

גודל חומרת איסור הלבנת פנים

אמרו חכמים (ב"מ נט.) ראוי לאדם שיפול לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים. ולמדו זאת מיהודה ותמר, כמו שנאמר (בראשית לח, כד) ויהי כמשלש חדשים, ויגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך, וגם הנה הרה לזנונים. ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. תמר אמרה, אמות ולא אלבין את יהודה, ועל כן רק ארמוז לו את הדבר, וההחלטה תלויה בו, כנאמר (לח, כה) היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר, לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. ותאמר, הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. ויהודה היה צדיק והודה בדבר ככתוב (שם, כו), ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני. ולא יסף עוד לדעתה. ובזכות זאת תמר זכתה להביא את שבט יהודה וממנה יצא המשיח וכל מלכי יהודה, והכל בזכות שנזהרה בכבודו של יהודה.

 

כשיש אהבה, אפשר לקיים את כל התורה כולה

הגמרא בשבת (לא.) מספרת, מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו גיירני על מנת שתלמדני את כל התורה, כשאני עומד על רגל אחת. דחאו ודחפו שמאי באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, והוא גיירו ואמר לו, דעלך סני, לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור. כלומר אמר לו שכל התורה כלולה במצוה מה ששנוי עליך לא תעשה לחבירך. ועתה לך ועסוק בתורה, כי על ידי לימוד הלכותיה, יהיה נחשב כאילו קיימת גם את המצוות שלא הזדמן לך לקיים.

ושורש סיפור זה הוא, שהלל שאל את הגוי, מה פתאום אתה רוצה להיות יהודי, הן אתה בנם של מלכים ולא חסר לך כלום? אמר לו, אני אוהב את ה' יתברך, ואיני יודע למה. אמר לו הלל, אני אגיד לך את סיבת הדבר, היה יהודי אחד שירד בעבודת ה', והיה לו חבר טוב [חבר טוב אינו רק הנותן לרעו כסף ודברים טובים, אלא גם ובעיקר, העוזר לו לעלות בעבודת ה'], ועזר לו לעלות בחזרה. וכשעלה, העלה איתו עוד נשמה מהקליפות, והיא נשמתך, ולכן יש לך חשק גדול מאוד להיות יהודי. ותדע שהעולם הזה מלא ירידות ועליות, ונסיונות רבים, וצריך האדם להתגבר עליהם. ואיך מתגברים על הניסיונות? על ידי אהבה לחברו, דעלך סני לחברך לא תעביד. והרי לנו שכשיש אהבה, אפשר לקיים את כל התורה כולה.

 

ה' חפץ להיות חבר בחבורת האוהבים

כתוב בפרשת קדושים (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, אני השם. הקדוש ברוך הוא אומר, אם אתם אוהבים איש את רעהו באמת, "אני ה'", כביכול שאז מבקש השם שתיקחוהו לתוך החבורה שלכם.

מעשה שאירע בין שני חברים שהיו מסורים ונאמנים זה לזה בלב ונפש, כאהבת דוד ויהונתן. פעם העלילו על האחד מהם עלילת שוא, עמד לדין ונידון למוות. החבר הנאמן לא חסך כל מאמץ להציל את חברו, אך מאמציו עלו בתוהו, וכשרצו להעלות את חברו לגרדום, לא יכול היה לשאת את המראה, רץ בכל כוחותיו וצעק, עצרו! אל תהרגו נפש נקי חף מפשע! אני הוא האשם, העלוני תחתיו. חברו כאשר ראה זאת, אמר חס ושלום אני הוא האשם ולא הוא. וכך כל אחד טען הפוך מרעו. דבר המעשה תיכף הגיע אל המלך, ובראותו את גודל אהבתם זה לזה, אמר להם המלך, גזר הדין בטל, ועוד הוסיף ואמר, רואה אני עד כמה אתם אוהבים זה לזה, ואף שיש לי אוהבים רבים, ברם יודע אני שאינם אוהבים אותי, אלא אוהבים הם את ממוני, את שלטוני... בבקשה ממכם אם תועילו להכניס אותי להיות חבר שלישי שלכם. וזה שאמר הכתוב, אם "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" היינו שאז גם אני רוצה להיות אתכם יחד. (מעיינה של תורה ויקרא עמ' ק"כ).

ולכך כשיהודי אוהב את חברו כמוהו, יש כאן אהבה כפולה, של כל אחד לרעו, והנה אהבה עולה בגימטריא 13, וכפול 2 [של שניהם] יוצא 26, שהוא שם "הויה" וזה "אני ה'", כי כשיש אהבת רעים, עולה מזה שם הוי"ה החפץ להשתתף עמהם.

גם אחד בגימטריא 13 ועוד אחד בגימטריא עולה 26 שהוא בגימטריא שם הויה, לפי ששנים שאוהבים האחד את השני [שזהו "אחד" ועוד "אחד"] אז "אני ה'". וזהו שאנו אומרים בתפילת שחרית, הבוחר בעמו ישראל ב-אהבה, היינו בוחר בעמו כשיש בהם "ב" פעמים "אהבה".

 

"כמוך" כדומה לך

מורנו ראש הישיבה רבי יהודה צדקה זצוק"ל הסביר לנו את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", שאם תראה אדם עשיר המרחם על עני ונותן לו מתנות וצדקה, אין זה מוכיח שהוא אוהב אותו, כי הוא מרחם על עצמו שבזה הוא יזכה לחיי העולם הבא. וכן אדם המכבד אדם אחר החשוב ממנו, או את העשיר ממנו, אין זה מראה על אהבה. אמנם האהבה האמיתית היא אדם האוהב את חברו הדומה לו, שהם באותה דרגה, לא מכובד ממנו ולא פחות ממנו, ואינו משיג ממנו שום תועלת, ובכל זאת אוהבו, זוהי אהבה אמיתית, ולכך אמרה התורה, ואהבת לרעך "כמוך", תאהב את חברך "כמוך" גם כשהוא בדרגה כמוך.

ועל כן צריך להתחזק מאד באהבת חברים והכל תלוי בנו. וכידוע מה שאמרו חז"ל (יומא ט:) שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, וכבר אמר על פי זה גדול אחד, שבית המקדש השלישי יבנה באהבת חינם, יראו עינינו וישמח ליבנו. אמן כן יהי רצון.

 

על כולם בכה יוסף כי נצנצה בו רוח הקודש

בזוהר (ח"א דף כט ע"ב) כתוב, שבזמן שחרב בית המקדש, כל השבטים גלו ונתפזרו בין האומות, כמו שכתוב וינשק לכל אחיו ויבך עליהם, שיוסף בכה על בית המקדש שחרב פעמיים, ועל אחיו עשרת השבטים שיגלו ויתפזרו בין העמים. "ואחרי כן דברו אחיו אתו", לא כתוב ויבכו, אלא דברו, לפי שרק הוא בכה, כיון שנצנצה בו רוח הקודש, וראה את החורבן והגלות, ואילו הם לא בכו, כיון שלא שרתה עליהם רוח הקודש ולא ראו מאומה. עד כאן.

 

"וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ" (מה, טו)

 

עשרת הרוגי מלכות כנגד עון מכירת יוסף

אמרו חז"ל (מדרש משלי פרשה א' סי' י"ג) אמר ר' יהושע בן לוי, לא נמשכו עשרה הרוגי מלכות אלא בחטא מכירתו של יוסף (ועוד ראה בזהר חדש דף כ"ט ע"ב ודף ע"ב ע"ב). וכתב הבני שלמה (פרשת ויגש), שעל כך בכה כאן יוסף על אחיו, על עשרה הרוגי מלכות, שיבואו אחיו בהם בגלגול על שמכרו אותו. וזהו שנאמר "ויבך עליהם", "עליהם" בראשי תיבות על י' הרוגי מלכות, עד כאן. גם המילה "עלהם" כתובה חסרה, ללא האות י', לרמז שבכה יוסף על שיהיו חסרים י' הרוגי מלכות.

ומדוע רק יוסף בכה על זאת, ואילו השבטים לא בכו על שיבואו בגילגול עשרת הרוגי מלכות? כתב רבי לוי יצחק שניאורסון, מפני שנענשו במדה כנגד מדה, הם גרמו לסלק את השכינה מיעקב אבינו, במכירת יוסף, לכן גם מהם נסתלקה השכינה, ולא ראו ברוח הקודש שיבואו בגילגול.

כעין זה כתב צרור המור (סבע, דף ס"ג טור ד' נדפס שכ"ז) על הפסוק (מה, ה) ועתה אל תעצבו, שיש כאן רמז לעשרת הרוגי מלכות שבאו לכפר על מכירת יוסף, והיינו "ועתה" דוקא עתה אל תעצבו, אבל לעתיד יהיה לכם צער גדול. [וכ"כ בשלמי יו"ט (ויגש, עמ' ר"ע) על הפסוק (בראשית נ, כא) "ועתה" אל תראו.]

במדרש אלה אזכרה (נדפס אוצר המדרשים ח"ב עמ' תמ"א) מסופר, שרבי ישמעאל כהן גדול היה אחד מעשרה הרוגי מלכות. ושיופיו היה מעין יופיו של יוסף הצדיק. (וראה בספר הליקוטים למהרח"ו וישב פל"ז) ושם מובא שבת הקיסר ביקשה שיפשיטו לו את העור, והפשיטו את עורו בחייו, ה' ירחם.

וכתב החסד לאברהם (אזולאי, מעין חמישי נהר כ"ה דף מז טור א') שזה היה מידה כנגד מידה על שהפשיטו ליוסף את כתונת הפסים, הפשיטו לו את עורו. ועוד עיין שם דברי פלא.

 

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן" (מה, יז)

 

מדוע פרעה נעשה כה נדיב

נדיבותו המפתיעה של פרעה כאן צריכה ביאור, פרעה אומר ליוסף שאחיו יטענו תבואה, וילכו לארץ כנען, ויביאו את אביהם, וגם מבטיחם שיתן להם את טוב ארץ מצרים, ושיאכלו את חלב הארץ. והנהגתו זו כמובן צריכה ביאור, מה מסתתר מאחורי הדברים?

בילקוט ראובני (עמוד קס"ו) מבאר את הדברים באופן נפלא, שמכיון ששמע פרעה שיוסף הוא בן בנו של אברהם, נתיירא ואמר, זה בן מלכים, עכשיו יניח את מצרים וילך, ואילו פרעה היה זקוק ליוסף. ולכן רצה שיעקב ובניו ירדו אצלו, ונדר להם שיטיב להם כשם שהטיב לאברהם, דכתיב (בראשית יב, טז) ולאברם הטיב בעבורה.

 

"וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מה, כ-כא)

 

מהו "ויעשו כן בני ישראל"

הקשה מורנו ורבנו בעל הבן איש חי בספר משל ונמשל (סי' מ"ג דף ס"ב ע"ב, וכן בס' אוצרות חיים עמ' קי"ט) דברי הפסוק צריכים הבנה, כיצד נאמר "ויעשו כן בני ישראל", כאשר עדיין לא ניתן להם כלום, לא עגלות ולא שאר דברים ולא יצאו עדיין ממצרים, ולשון זו תצדק רק בסוף כל הדברים לכשיעשו?

וכתב ליישב בהקדים ליישב קושיא אחרת, איך ישראל לקחו הרכוש ממצרים דכתיב וינצלו את מצרים, שעשאוה כמצולה שאין בה דגים. והלא הבטחת הרכוש היתה רק לאחר ארבע מאות שנה שיעבדו, ואם הם הקדימו ויצאו ברד"ו שנים לצורך שעה, איך יקחו הרכוש? ונראה לי בסיעתא דשמיא, כי מה שניצלו את מצרים, זכו בזה מכח הודאתו של פרעה שהוא זיכה אותם בכך, וכדלהלן.

משל לעשיר שבנה חצר גדולה וארמון יקר על הים. והיה בנין מפואר ויפה עד מאד שלא נמצא כמוהו, כיון שכן, השר הגדול המושל על אותה העיר חמד את הבית הרבה, ויתחכם לקחתה בערמה. ויהי היום ויבא השר המושל ההוא אצל העשיר לעשות לו זית"א [כלומר ביקור], ויחרד העשיר לקראתו, ויקבלהו בכבוד גדול ושלחן מעדנים כפי כבודו. ובאמצע שהיו שותים ושמחים עם השרים, אמר המושל לאותו עשיר, אני אוהב לבא אצלך תמיד, כי חביב אתה בעיני. אמר לו העשיר, אדוני, הבית הזה הוא ביתך, ובכל עת שתרצה תבא ותתענג, כי גם אני אשמח בביאתך. המושל בשמעו דבריו, נתן לו בידיו אות חן חן כדרך העולם, ואחר כך קם המושל והלך לחצר הממשלה שלו, ויצו את הערכאות להעביר בפנקס את החצר של אותו עשיר על שמו, והשרים שהיו עמו המה העדים שהודה העשיר במתנת החצר לשם המושל. וכן עשו, והעבירו את החצר על שם המושל חוזה כנהוג. ולאחר מכן, תיכף ומיד שלח המושל עם עבדיו את כלי תשמישו כסאות ומטות וכו' לתוך החצר ההוא. וישלח גם כן עשרה גיבורים להוציא את העשיר ואשתו ובניו מהחצר חוצה. ויהי בבואם, נבהל העשיר עד מאד ולא ידע מה היה. וחשב אולי עשה זלזול בכבוד המושל. וילך אצל המושל ויאמר, מה פשעי ומה חטאתי? אמר לו חס ושלום לא חטאת לי. אמר לו אם כן למה גרשתני מביתי. אמר לו, וכי זה ביתך, זהו ביתי שכבר נתת לי אותו במתנה בהודאת פיך בפני עדים שאמרת לי, הבית הוא ביתך, והמקום הוא מקומך. אמר לו, אדוני אני דברתי כפי נימוס העולם, שכך אומרים לאהוב גדול בדרך כבוד. אמר לו שתוק ואל תדבר כך עוד, וכי עם מושל כמוני, ידברו דברי שוא בדרך צחוק? ואל תאריך עוד בדבר הזה, שכבר נכתב בשמי בפנקס הערכאות בעדות שני עדים על הודאות פיך ושלי הוא.

הנמשל הינו, פרעה, כדי להראות חיבה ואהבה ליוסף ואחיו, דיבר כדאמרי אינשי, ואמר (בראשית מה, כ) ועינכם אל תחוס על כליכם כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא. הרי עקר את כל השייך לו ונתנו לישראל. ומן השמים החליטו הדברים למעשה, והכניסום לקיום לומר, זכו ישראל בכל טוב ארץ מצרים כולו, מחמת הודאתו של פרעה, שהיה מלך מצרים והכל ברשותו. ולכן אחר הדברים האלה שדיבר פרעה, בא הכתוב ואמר "ויעשו כן בני ישראל", כלומר כיון שהודה פרעה בכך, יעשו כן בני ישראל ביציאתם, שינצלו את מצרים, מכח הודאתו שהודה ונתן להם.

ואל תקשה, כיון שהוא אמר כן רק בדרך כבוד כלשון אנשים, מדוע החליטו מהשמים דברים אלו למעשה ועשו עליהם קיום, והלא גם במשל הנזכר, היעלה על הדעת שהמושל הנזכר כדין עשה? התירוץ לזה פשוט, כי פרעה מאליו דיבר דברים אלו, כי לא דיבר עמו תחלה יוסף הצדיק איזה דבר שיהיה מוכרח להשיב כך מתורת הנימוס כאשר היה במשל אל המושל, וקיימא להו בשמים, שבכל לבו אמר כן באותו רגע את הדברים, אף על פי שלעיני הרואים היה נראה שאומר כן רק כדאמרי אינשי, אך היות ולפני אלהי השמים היה גלוי וידוע שאמר דברים אלו בכל לבו, לפיכך וגבר ישראל. עד כאן לשונו.

 

"לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת" (מה, כב)

 

כיצד גרם יוסף קנאה בין האחים?

יש להבין, מדוע אצל שאר האחים נאמר "חליפות" בכתיב מלא עם וא"ו, ואילו אצל בנימין נאמר חלפת חסר ללא וא"ו?

עוד יש להבין והוא מה שהקשו בתלמוד (מגילה ט"ז סוע"א) אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק, יכשל בו זרעו? הן בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף יותר משאר אחיו לכתונת הפסים, נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. אם כן כיצד יוסף כעת נותן לכולם חליפה אחת, ואילו לבנימין חמש חליפות, וכביכול גורם קנאה בין האחים?

אלא אמר ר' בנימין בר יפת, רמז רמז לו יוסף לבנימין, שעתיד לצאת ממנו בן שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות, שנאמר (אסתר ח, טו) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן. עד כאן דברי הגמרא.

ולכאורה התירוץ של רבי בנימין, עדיין אינו עונה על השאלה, כיצד יוסף גורם לקנאה בין האחים, בכך שנותן לבנימין חמש חליפות, אף שבכוונתו לרמוז בכך לבנימין על העתיד לבא, שיצא מחלציו מרדכי הצדיק שיהיה לבוש בחמשה לבושים, הן עדיין עשה יוסף קנאה בין האחים?

אלא כוונת רבי בנימין כך היא, שידעו האחים שיוסף איש אלהים, ועשה כל זאת לרמז לדורות הבאים, כדי להמשיך את הדבר שיוכל לצאת מן הכח אל הפועל, למען הדורות הבאים, ולא משום חביבות האחד על רעו.

הגר"א (קול אליהו ויגש אות מ"ג) ביאר זאת בדרך נפלאה, המיישבת את כל הקושיות הנזכרות יחדיו, שבאמת חמש החליפות של בנימין היה שוויים כמחיר חליפה אחת של שאר האחים, ועל כן קנאה בין האחים לא היתה כאן, כי כולם קיבלו בשווי אחד. ואם תשאל, אם כן למה עשה כן יוסף? על כך מיישב ר' בנימין ואמר, רמז לו על בן בנו שיצא לפני המלך בחמשה מלבושים.

ולדרכו זו של הגר"א, יש להוסיף, שלכן נאמר בחליפות של בנימין "וחמש חלפת" חסר וא"ו, לרמז לך שחליפותיו היו חסרות באיכותם, והיה שווי כולם כשווי חליפה אחת של שאר האחים.

 

"וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת" (מה, כג)

 

יוסף שלח לאביו סגולה לשובע

פירש רש"י בזה הלשון "כחשבון הזה". ופשט דבריו הינו שהמילה "כזאת" פירושה ששלח כך וכך, וכמו שממשיך הפסוק ומונה ששלח עשרה חמורים נושאים וכו'. ושלא תסבור שהכ' של "כ"זאת, היא כ' הדמיון, שפירושה, כמו זאת שלח, שהרי שלח לו את אלו ממש, ולא כמותם.

בספר ילקוט חמישאי בשם ספר גרש כרמל, ראיתי פירוש נפלא בזה, שהנה כתבו המקובלים שבשנים של רעבון, אף כשאוכל האדם הרבה, איננו שבע לגמרי, ובעת צרה כזו, לא תבא ולא תהיה, סגולה בדוקה לכך היא, שיזכיר את השם של "שובע" שהוא חת"ך, שהם סופי תיבות של הפסוק פותח את ידיך, וכאשר יכוין שם זה, אז יאכל לשובע נפשו. וכיון שידע יוסף שעוד חמש שנים הרעב, לכך שלח יוסף ליעקב שיכוון את השם של הפסוק פותח את ידיך, שהוא חת"ך, ובזה יאכל לשובע נפשו. ולכך נאמר ולאביו שלח "כזאת", שכזאת עולה בגימטריא בדיוק כמנין "חתך". ומעתה נפלא פירש רש"י "כזאת" "כחשבון הזה", היינו כחשבון חת"ך, שלח לו שיכוון.

 

"נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם" (מה, כג)

 

מהו טוב מצרים ומה התכוון בשליחתם

פירש רש"י, מצינו בגמרא (מגילה דף טז:) ששלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו. ומדרש אגדה (בראשית רבה פרשה צ"ד סי' ב') גריסין של פול. עד כאן. כלומר מהו "טוב מצרים" ששלח יוסף לאביו, שלא פורש במקרא מהו? לפי הגמרא שלח לו יין ישן, ולפי המדרש שלח לו גריסים של פול.

החיד"א בפתח עינים (מגילה טז:) מביא בשם הראשונים, שכתבו רמז נפלא באלו דברי הגמרא ששלח לו יין ישן, כי "יין ישן" בגימטריא עולה ת"ל, לרמוז לאביו שהעליה שלו למצרים, היא כדי לקיים את גזירת ת"ל שנים של הגלות, "שדעת זקנים" הם אברהם יצחק ויעקב, "נוחה הימנו", מפני שהם רוצים בגזירתו יתברך.

ולדרך זו יהיה עלינו למצוא רמז גם במה ששלח לו לפי המדרש גריסין של פול. ואכן, החיד"א מצא גם בהם רמז נפלא לגזירת הגלות למצרים, שאפשר שמלבד מה שכאמור רמז לו בשליחת "יין ישן" שהוא בגימטריא עולה ת"ל כמנין הגלות, הוסיף ושלח לו גם גריסים של פול, לרמוז שאומנם כן היא גזירת הגלות, ברם בפועל השיעבוד יהיה רק לחצאין, כמו שגריסין הם "חצאים" של פול.

 

"וַיֹאמֶר אַלֶיהֵם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" (מה, כד)

 

מדוע עתה דוקא הזהירם שלא יפסעו פסיעה גסה

מהי האזהרה שהזהירם יוסף לבל ירגזו בדרך? פירש רש"י, אל תפסעו פסיעה גסה. עד כאן. דהיינו הזהירם שלא ימהרו אל אביהם כל כך, עד שירחיבו צעדיהם בפסיעותיהם יותר משיעור אמה, כי הפוסע פסיעה גסה נחלשת ראייתו, והוא מדברי הגמרא במסכת תענית (דף י:).

בספר מעיינה של תורה (כאן) הביא בשם ספר קומץ המנחה שהקשה על פירוש זה, אם על כך הזהירם, מדוע דוקא יוסף הזהירם על זאת, ולא יעקב אבינו?

ופירש נפלא על פי הגמרא במסכת ברכות (דף מג:), פסיעה גסה נוטלת ממאור עיניו של אדם. ומוסיפה הגמרא, שמי שרוצה להחזיר את מאור עיניו שאבדו, התקנה לכך היא על ידי טעימה מהיין של הקידוש.

והנה חז"ל פירשו (שבת קלט. ומדרש רבה פרשה צ"ב סי' ה') שמאז שמכרו השבטים את יוסף, קבלו עליהם שלא לשתות יין. וכיון שיעקב אבינו ידע מזה, לכן פשוט שלא הוצרך יעקב להזהירם שלא יפסעו פסיעה גסה, שהרי אז ינטל מהם ממאור עיניהם, ולא יוכלו להחזיר את מאור עיניהם על ידי שתיית יין הקידוש, שהרי אין בידם מצות שתיית יין הקידוש, אחר שפרשו מן היין.

אבל עכשיו שהגיעו ליוסף, ונודע להם שיוסף חי, וממילא הותרו בשתיית יין, כיון שעתה היה היין מצוי בידם, לכן הזהירם יוסף שלא יפסעו פסיעה גסה, ולא יסתמכו על שתיית היין בקידוש.

 

"וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי" (מה, כו)

 

סרח בת אשר חיה לעולם

כתבו רבותינו בעלי התוספות בהדר זקנים (כאן), מדרש, מהו "לאמר"? לפי שסרח בת אשר יצאה לקראתם, ושמעה שהיו מדברים מן יוסף, וכי הוא חי. רצה והקדימה והגידה ליעקב [שיוסף חי]. ואמר לה [יעקב], כן תחיי. ומברכתו של צדיק, עדיין היא חיה. והיינו מה שאמרו חז"ל בס' סדר עולם (פרק ט') שסרח בת אשר חיה לעולם. עד כאן לשונם.

 

"וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (מה, כז)

 

מה ראה - עגלות הנשיאים ראה

איתא במדרש פליאה, כיון שראה יעקב עגלות צב שיביאו הנשיאים למשכן. מיד "ותחי רוח יעקב אביהם". וראה שיוסף עדיין עומד בצדקו. עד כאן. והדברים צריכים ביאור.

וראיתי לספר חנוכת התורה (פרשת ויגש) שפירש על פי האמור במסכת שבת (מט:) דט"ל מלאכות שבת, כנגד ט"ל פעמים שהמילים "מלאכה" ו"מלאכתו" מוזכרים בתורה. והגמרא מסופקת, האם הפסוק (שמות לו, ז) ו"המלאכה" היתה דים, היא מן המנין של המלאכות, ופירוש הפסוק הוא על רידוד טסי הזהב שלא יהיה לא עבה ולא דק. ואילו הפסוק (בראשית לט, ד) ויבא הביתה לעשות "מלאכתו", האמור אצל יוסף, אינו מן מנין ל"ט מלאכות, כיון שפירושו לעשות צרכיו בא, דהיינו בא לדבר עבירה חס ושלום. או שמא ויבא הביתה לעשות מלאכתו, הוא מן מנין המלאכות, כי פירוש הפסוק "מלאכתו" היינו מלאכת עבודה ממש, ולא שבא לעשות דבר עבירה. ואילו הפסוק "והמלאכה היתה דים" אינו מן המנין, כי פירוש הפסוק, אינו למלאכה, אלא לומר שהעבודה נגמרה.

והנה כאשר ראה יעקב שהנשיאים הביאו את העגלות, הבין שהפירוש "והמלאכה היתה דים", היינו שנגמרה המלאכה, כי במדרש (במדבר רבה פרשה י"ב סי' ט"ז) מובא שהנשיאים אמרו, כשיגמרו בני ישראל להביא את תרומת המשכן, נביא אנחנו לבסוף את כל שיחסר. וכיון שהביאו ישראל את כל צורך הנדבה, כדכתיב המלאכה היה דים, היו הנשיאים מצירים על שלא זכו בנדבת המשכן. עד כאן. וכיון שכן, מבואר שפסוק זה אינו ממנין ל"ט מלאכות, וממילא לפי זה בהכרח "מלאכתו" שנאמרה אצל יוסף, היינו מלאכתו ממש, ולא לעשות עבירה חס ושלום, כדי שישלם מנין ל"ט מלאכות. ולכן עתה שמח יעקב ואמר עוד יוסף בני חי. ודברי המדרש מתבארים נפלא והבן.

 

מה ראה – עגלה ערופה ראה

יש להבין מדוע רק כשראה יעקב את העגלות, נאמר ותחי רוח יעקב אביהם, הרי קודם לכן בישרו לו בניו שיוסף עדיין חי ומדוע אז לא שמח?

בספר חזון ישעיהו (פרשת ויגש) פירש זאת ע"פ מעשה שהיה בפולין, ומעשה שהיה כך היה: היה יהודי שלא עלינו בנו נמשך אחר ההשכלה הארורה. יום אחד הודיע הבן לאביו כי החליט לנסוע לברלין ללמוד באוניברסיטה. אביו שהצטער צער רב מן הבשורה, ניסה להניא את בנו מכוונתו, ותיאר בפניו את הסכנות הרוחניות שיאלץ להתמודד עמהן, ומי יודע אם יעלה הדבר בידו. אך הבן היה נחוש בדעתו, וכל ההפצרות של האב עלו בתוהו. כדי לשכך את צערו של אביו ולהפיג את חששותיו, הבטיחו הבן כי ימשיך לשמור על התורה והמצוות, ולא תפגע רוחניותו במאומה.

אולם אחר זמן קצר שהגיע הבן לברלין, כבר נכרו בו אותות המקום, ואט אט זנח את דרך אבותיו, עד שנטמע לגמרי במקומו החדש. גלח את זקנו, קצץ את פאותיו ועטה עליו מראה שיתאים לסביבתו הנכרית. יום אחד קבל האב מכתב מבנו, ובו מודיעו כי בכוונתו לבקרו לפני חג הפסח. שמח האב שמחה גדולה, כשבסתר לבו ציפה לפגוש את בנו פנים אל פנים, לתהות על קנקנו ולהווכח במו עיניו האם נשתמרה צורתו היהודית.

מה עשה הבן? לקראת שובו לבית אביו, החל לגדל את זקנו ופאותיו, וכשהגיע מועד הנסיעה, השיב לעצמו את מראהו היהודי משכבר הימים. כשראה האב את מראה בנו, שמח בלבו על כך שגם בסביבתו החדשה, הוא מקפיד על מראה יהודי. תוך כדי שיחה שאל האב את בנו, והאם אתה גם מקפיד על אורח חיים יהודי? ענה הבן, בודאי, אבא, הן אם אני מתהלך ברחובות ברלין בלבוש יהודי, מגודל זקן ופאות, אפשר ללמוד מכך על אורח חיי... נחה דעתו של האב, ולאחר חג הפסח נפרד מבנו בלב שלם. כך חזר הדבר על עצמו מדי שנה בשנה. לקראת חג הפסח, היה בנו מגדל זקן ופאות, ועם מראהו היהודי החדש, היה שב אל בית אביו לעשות את הפסח, ולאחריו שב לברלין. לימים הוא נתק את עצמו לגמרי מעברו, עד שנשא אשה נכרית. אולם את מנהג ביקור חג הפסח לא עזב, כדי שלא לצער את אביו.

יום אחד קבל הבן מכתב מאביו, בכל שנה אתה בא לבקר אותי, הפעם אני רוצה לבקר אותך בביתך. התחמק הבן בתואנות מתואנות שונות. ולכן חש האב, שמשהו אינו כשורה. מה עשה? עלה על הרכבת הראשונה לברלין, ובהפתעה גמורה הופיע בבית בנו. כשפתחה בעלת הבית הגויה את הדלת, היה בטוח כי זו המשרתת. היכן בעל הבית? שאל. וכשהופיע בנו אל מול פניו במראהו הנוכרי, חשכו עיניו, ונפל מתעלף ארצה.

הנמשל הינו, יעקב אבינו לא ידע משלום בנו, וחשש לחייו. אמרו לו בניו, "עוד יוסף חי", אך הוא מיאן להאמין להם. גם כשהשמיעו בפניו "את כל דברי יוסף", סימן מסר להם במה היה עוסק כשפרש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, עדיין נתקשה יעקב להאמין להם. אולי כל אלו סימנים שנועדו לכסות על האמת. אבל כאשר ראה יעקב את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו למצרים, אמר בליבו, אם יוסף מוכן שאבוא אני לראותו, אות הוא כי שלום לו, ולכן רק אז נאמר "ותחי רוח יעקב".

 

'עגלות' מלשון 'עיגול'

הרה"ק השם משמואל זי"ע (עמ' רצ"ט) מבאר ביאור נפלא מדוע שלח יוסף ליעקב אביו דוקא עגלות דהנה עגלות מלשון 'עיגול'. כי אופני העגלה 'עגולים' הם, והנה, כל נקודה ונקודה שבעיגול אף בעת ירידתו למטה אינו נחשב 'ירידה' בתכלית, כי ירידתו זו היא עצמה תחילת עלייתו שנית, וחוזר חלילה (בסיבוב הגלגל). והוא רמז ומשל נפלא לכל אשר יארע לאדם בהאי עלמא - שכל ירידה אינה ירידה בתכלית, והחכם יראה בכל ירידה תחילת עליה, ויבטח בה' שהנה בוא תבוא עלייתו, וכן בעליה לא יתגאה לבבו כי הרי הוא קרוב ומסוכן לירידה, וזו עצה הנכונה לכל בר ישראל לשים כלל זה תמיד נגד עיניו. וזה מה שרמז יוסף הצדיק ליעקב במה ששלח לפניו 'עגלות' להורות לו כי אף שיורד עתה לגלות המר - גלות מצרים והיא השורש לכל הגלויות הכלליות והפרטיות עד ביאת גואל צדק, אך ירידה זו אינה אלא כי אם לצורך עליה. וזהו אומרו "את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו" - שירידה זו, "נשיאות" היא לו. וכראות יעקב את הרמז אשר שלח לו יוסף, הבין בעצמו שמחשבה זו גופא החזיקה את יוסף בכל שנותיו במצרים, ועל ידי זה נשאר 'חי' ולא מת תחת מלתעות הייאוש, ומזה ותחי רוח יעקב אביהם - שמזה הירידה רק תבוא לו עליה.

 

מעשה יעקב הכנה לדורות הבאים

יוסף שלח אל יעקב עגלות להעלותו מצרימה, ובאמת לא היה צריך יעקב לנסוע בעגלות להטריח עצמו בטלטולי הדרך, כי אצל האבות הקדושים, היה רגיל נס קפיצת הדרך, ואפילו אליעזר עבד אברהם, הלך לארם נהרים על ידי קפיצת הדרך כמו שדרשו זכרונם לברכה (בראשית רבה פרשה ס' סי' ט"ו).

אמנם אמרו חכמינו זכרונם לברכה, מעשה אבות סימן לבנים, כמו שכתב הרמב"ן (בפרשת לך לך יב, ו), כי על ידי שהאבות עשו פועל דמיוני, הכין הענין ההוא להמשיך את הכח ההוא לדורות האחרונים. עיין שם. ואף כאן הכין יעקב לעתיד לעם ישראל, לכשיצטרכו לבא בנסיעות, ולא יהיו ראויים לנס של קפיצת הדרך, שיהיה בכוחם להשלים את התיקונים הראויים על ידי נסיעתם. וכל זה הוכן בכוחו של יעקב שעל ידי נסיעתו המשיך הכח ההוא לדורות. ונמצא שהעגלות של יוסף, היה להם רמז כעגלות הצב במשכן.

 

ליוה יעקב את יוסף

כמו כן מה שמצינו (בעל הטורים בראשית לז, יד) שיעקב אבינו ליוה את יוסף עד חברון, כשהלך לראות את שלום אחיו, עיין שם, ועשה כן להמשיך לו שמירת הדרך, ואף שהיה בכוחו להמשיך לו שמירה על ידי עבודתו וכח קדושתו גם מביתו, ועל כן אמר לו יוסף אבא חזור בך. אמר לו יעקב, בני, גדולה מצות לויה שנרמזה בפרשת עגלה ערופה, שנאמר בה (דברים כא, ז) ידנו לא שפכו את הדם הזה, ודרשו חכמינו זכרונם לברכה (רש"י שם) וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה. עד כאן. היינו שמבואר מפרשת עגלה ערופה שלהמשיך את שמירת הדרך, צריך להיות דוקא על ידי עבודת המצוה השייכת בדרך, דהיינו מצות לויה, ועשה כן יעקב לשמירה לדורות הבאים.

 

יעקב לקח למצרים עצי ארזים שנטע אברהם

וכיוצא בזה נמצא במדרש רבה (בראשית ויגש פרשה צ"ד סי' ד'), ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע, להיכן הלך? אמר רב נחמן, שהלך לקח ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע. אמר רבי לוי, ממגדל צבעיא קצצום, והביאום עמהם למצרים, ולא היה בהם לא קשר ולא פקע. עד כאן.

והנה היתה ליעקב כוונה מיוחדת כאשר קצץ בארזים ולקח אותם למצרים, כי היה ירא לרדת למצרים, מחשש פן חס ושלום ישתקעו שם בני ישראל, ויטמעו בין הגוים, ושוב לא יצאו משם. ומחמת חשש זה, רצה יעקב לעשות קשר מהותי בין זרעו היורד למצרים ובין ארץ ישראל, ולכן הקפיד שיהיו תמיד עמם עצים אלה, ויהיה הדבר נמסר מדור לדור לאמור, הלא תראה כי בטח תבוא זמן הגאולה, כי הלא כאן הם העצים שהביא זקננו מארץ ישראל, והם הם שנטעם אברהם אבינו בבאר שבע, והם עומדים ומוכנים אצלנו לבנות מהם את המשכן כשנצא ממצרים, ואם כן בודאי הוא שנצא מפה בקרוב. ובכח עצים אלו, חיזקו האחד את השני, ולא נפלו אל שער הנ' של שערי טומאה, עד בא זמן הגאולה.

 

"וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ" (מה, כז)

 

ועגלות של פרעה להיכן הלכו?

מלשון הפסוק "וירא את העגלות אשר שלח יוסף" משמע שראה יעקב רק את העגלות ששלח יוסף, ולא את העגלות ששלח פרעה, הנזכרים לעיל (מה, יט). והקשה על זה במדרש (בראשית רבה פרשה צ"ד סי' ג', וילקוט שמעוני רמז קנ"ב) עגלות ששלח פרעה היכן היו? ותירץ המדרש, שהיות ובעגלות של פרעה היתה חקוקה עליהן עבודת אלילים, על כן עמד יהודה ושרף את כל העגלות ששלח פרעה, כי רגיל היה שבט יהודה לשרוף עבודת אלילים.

 

"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (מה, כח)

 

"רב עוד יוסף", מהו פירוש "רב"

בספר ביאורי מהרא"י לבעל תרומת הדשן זצ"ל (פרשת ויגש) כתב ביאור נפלא, לדברי יעקב אבינו עליו השלום, "רב" עוד יוסף בני חי וגו', והם צריכים תלמוד משום שלכאורה תיבת "רב" מיותרת. ופירש, דברי יעקב היו מכוונים כנגד "עשו" הרשע שנקרא "רב", כדכתיב (לעיל כה, כג) "ורב" יעבוד צעיר. שבעת שנאבד יוסף, וחשבו כולם שנטרף על ידי חיה רעה, שמח עשו שמחה גדולה עד מאד, לפי שיוסף היה שטנו של עשו, כדכתיב (עובדיה א, יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וגו', ואש בלא להבה אינה שולטת למרחוק.

ולכן כאשר שמע יעקב שעוד יוסף בנו חי, והוא משנה למלך במצרים, אמר יעקב, "רב" עוד יוסף בני חי, כלומר, עשו אל תשמח, הן עוד יוסף בני חי וקיים, ועדיין יש להבה לאש. (אוצר פלאות התורה).

 

"ואראנו" כדי להכירו בחכמת הפרצוף

כשגלה יוסף למצרים, פחד יעקב שמא טימא אות ברית, ועל זה היה מתאבל. כשבאו ואמרו לו בניו, עוד יוסף חי, היינו שעדיין דבק באל חי ולא טימא הברית, לא האמין יעקב, לפיכך אמר, אלכה ואראנו בטרם אמות, כיון שהיה בקי בהכרת פנים אם נכשל, וכשראה אותו שלא חטא מיד היה שמח. (מתוקים מדבש, עמוד 453 בשם המדרש).

 

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב" (מו, ב)

 

זכה יעקב להתגלות נעלית יותר

הזוהר הקדוש (ח"א דף קמ"ט ע"ב) מבאר, שדרגת ההתגלות שהיתה כאן ליעקב, גדולה יותר מאשר השיג בחלום בבית אל (לעיל ריש ויצא כח, יב) וזה תוכן דברי הזוהר, בא וראה (בראשית כח, יב) ויחלום והנה סולם, וכי יעקב שהוא השלם של האבות, בחלום נתגלה עליו, ובמקום הקדוש הזה לא ראהו אלא בחלום? [כיצד יתכן שיעקב שהוא שלם שבאבות, וגם התגלות זו היתה לו במקום קדוש, ובכל זאת השיג כאן התגלות רק בדרגת חלום?] אלא יעקב בזמן שראה את החלום לא היה נשוי, ויצחק היה קיים. ואולם לאחר שבא לארץ הקודש עם השבטים, וכבר הושלם עם עקרת הבית ואם הבנים שמחה, נאמר בו (בראשית לה, ט) וירא אלהים אל יעקב, וכן כתוב (בפסוקנו) ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה, כאן לא כתוב חלום, כי היא מדרגה אחרת נעלית היא.

 

גם בגלות, השכינה עמכם

והנה הטעם שהקב"ה נגלה ליעקב אבינו בירידתו למצרים "במראות הלילה"? הוא בכדי ללמד, שאפילו שיהיו ישראל בגלות הדומה ללילה, מ"מ השכינה שורה ביניהם. וכמו שנאמר אחר כך (מו, ד) אנכי ארד עמך, וכן כתוב (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר. וכן נאמר (תהלים צא, טו) עמו אנכי בצרה.

 

מדוע נכתב "ויאמר" פעמיים

צריך ביאור, מדוע התווספה כאן התיבה "ויאמר", לפני יעקב יעקב, שלכאורה היא נראית כמיותרת, שהרי הפסוק פתח ב"ויאמר" ועל כן מספיק שיהיה כתוב ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה יעקב יעקב ויאמר הנני? ונראה לומר שמכיון שתיבת "ויאמר" עולה במספר [גימטריא] "נזר", דהיינו כתר, ולכן ה-ויאמר הראשון הוא לפשוטו של מקרא והשני הוא להורות על הכתר, שרמז לו השם יתברך "אל תירא מרדה מצרימה" מפני שהשם יעקב הוא מלשון "עקב" ומרמה, כי השם יעקב הוא "נזר" כתר וגדולה.

 

לשם מה נכפל "יעקב יעקב"

גם יש לדעת, מכיון שכבר קראו לעיל (לה, י) ליעקב בשם ישראל, אם כן מדוע כאן קראו יעקב, ועוד כפל שמו בשם יעקב? ונראה בסייעתא דשמייא יעקב יעקב עם הכולל עולה מספרו שס"ה, שהוא מנין ימות השנה, ורמז ליעקב אבינו עליו השלום, שלא יפחד שמא במצרים לא יוכל לשמור את ימיו ביראת ה'. אלא ידע שכל ימיו, במשך כל ימות השנה, יהיו בשלימות בתורה ובמצוות. גם מרומז הדבר ביעקב יעקב שבמספר קטן עולה כ"ב, הן כ"ב אותיות התורה, להורות לו כאמור, שאין לו ממה לחשוש, כי ישמור על כל כ"ב אותיות התורה.

גם רמז לו השם יתברך בכפל השם יעקב יעקב, לפי שיעקב הוא מלשון "עקב" והעקב הוא בתחתית וסוף גובה האדם, להורות שאפילו אם יהיו עם ישראל בבחינת "עקב" בגלות החושך והמר, אל יתיאשו מהגאולה חס ושלום, אלא אם "יעקב", המתן ל"יעקב", דהיינו חכה וצפה "לסוף" היא הגאולה, כי יש קץ וסוף לגלות, ובמהרה תבוא הגאולה, אמן ואמן. (ילקוט המוסר ואבני השוהם)

 

"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" (מו, ג)

 

מדוע חשש יעקב לירד למצרים וכיצד ה' הניח דעתו

פירש רש"י, אל תירא מרדה מצרימה, לפי שהיה יעקב מצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ. ומקור הדברים הוא מפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ט) וזה לשונו, שמע יעקב על יוסף שהוא חי, והיה מהרהר בלבו ואומר, איך אעזוב את ארץ אבותי, הארץ ששכינתו של הקדוש ברוך הוא בתוכה, ואלך אל ארץ טמאה לתוך העבדים, בני חם, במקום שאין יראת שמים ביניהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב, אל תירא מרדה מצרימה... אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. עד כאן.

ויש לומר, שיעקב אבינו היה ירא מלרדת מצרימה, מכיון שידע שנגזרו על בניו להיות בגלות ארבע מאות שנה בארץ מצרים, כמו שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו בברית בין הבתרים (בראשית טו, ג) ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ועל כך היה יעקב מצר ודואג, שכן ראה הוא ברוח הקודש, שאם אכן ישארו בניו במצרים, שהיא ערות הארץ, ארבע מאות שנה, אזי ישקעו בחמישים שערי טומאה, ושוב לא יוכלו לצאת משם לעולם. לכן הבטיח הקדוש ברוך הוא ליעקב, אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, כלומר "אנכי ארד עמך מצרימה", לשמור על בניך שלא ישקעו בחמישים שערי טומאה, ובכח זה "ואנכי אעלך גם עלה", שאוציא אותם ממצרים.

ואכן כך היה, כאשר עם ישראל היו בסכנה לשקוע בחמשים שערי טומאה, הוציאם הקדוש ברוך הוא עוד קודם הזמן שנקצב לגלות, כמו שכתוב (שמות יב, לט) כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. ומבואר בסידור האריז"ל (לר' יעקב קאפל, בהגדה, על מצה זו שאנו אוכלים), שלא יכלו להתמהמה, כי אם היו מתמהמהים עוד קצת, היו שוקעים בחמשים שערי טומאה, ושוב לא היו יכולים לצאת משם.

 

כיצד יצאו ישראל ממצרים קודם הזמן

ידוע שאלת המפרשים, היות והגזרה היתה (בראשית טו, יג) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, אם כך, איך זה שבני ישראל יצאו ממצרים לפני הזמן הקצוב, אחרי מאתים ועשר שנים, שהם מאה ותשעים שנה לפני הזמן? ונאמרו בזה כמה תירוצים, יש שתירצו, שהיות ועם ישראל התרבו במצרים בצורה ניסית א"כ כמות העובדים עלתה וזה השלים את השנים החסרות. ויש שתירצו, שגם צער השכינה על שהיתה עם עם ישראל בגלות מצרים, שהיתה ערות הארץ, השלים את השנים. ועתה נרחיב לבאר תירוצים אלו.

 

ריבוי הילודה תמורת זמן הגלות

התירוץ הראשון, שריבוי הבנים השלים את השנים, מובא בספר פרשת דרכים (דרך מצרים דרוש ה' דף כ"ז ע"א) בשם המפרשים, שמאחר והתרבו במצרים שלא כדרך הטבע, כמו שכתוב (שמות א, ז) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם. ריבוי הבנים השלים את חשבון הארבע מאות שנה. שכן, תמורת מה שהיו ישראל צריכים לעסוק בעבדות של ארבע מאות שנה, השלימו שיעור זה בזמן מועט, בגלל ריבוי האנשים.

ועל פי זה מפרש הרב את דברי הנביא (ישעיה ס, כב) הקטון יהיה לאלף, והצעיר לגוי עצום, אני ה', בעתה אחישנה. שכן, יש לשאול, מה הקשר בין תחילת הפסוק, "הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום", לבין סופו "אני ה' בעתה אחישנה" לגאולה השלימה. עוד יש לדקדק בלשון הכתוב "בעתה אחישנה", שהם דברים הסותרים זה את זה, וכשאלת חז"ל בסנהדרין (צח.) כתיב "בעיתה", משמע שהגאולה תהיה במועד הקבוע מראש על ידי הבורא יתברך. ומאידך כתיב "אחישנה", משמע שהגאולה תבוא קודם זמנה הקבוע, וזאת כיצד? אלא, שיש שני מועדים אפשריים לגאולה העתידית של עם ישראל, "זכו", היינו אם יהיו ישראל זכאים על ידי דבקותם בתורה ובמצוות, אזי "אחישנה'', היינו שיחיש ה' את גאולתם. "לא זכו", דהיינו אם ישראל לא יהיו זכאים וראויים, אזי "בעתה", תבוא הגאולה במועד הקבוע על ידי השם יתברך. ולפי האמור יש לומר, שכמו שהקדוש ברוך הוא מיהר את הקץ גלות מצרים על ידי ריבוי האנשים, כך יהיה לעתיד לבוא, למרות שגזר הקדוש ברוך הוא שנהיה בגלות כמות מסוימת של שנים, בכל זאת יקדים הוא יתברך את הגאולה על ידי שנתרבו ישראל מאוד, שעל ידי הריבוי ישלים הקדוש ברוך הוא את מספר השנים שנגזרו. וזוהי כוונת הכתוב, "הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום", כלומר לעתיד לבוא, יתרבו בני ישראל שלא כדרך הטבע, ועל ידי כך "אני ה' בעתה אחישנה", אחיש ואמהר את זמן הגאולה של "בעתה", כיון שהריבוי ישלים את מספר ימי הגלות.

 

צער השכינה שעמהם בגלות, עלה תמורתם

עתה, נתבונן בתירוץ השני הנזכר, שצער השכינה בגלות מצרים, השלים את מנין ארבע מאות השנים שנגזרו בברית בין הבתרים. והנה שנינו בגמרא (מגילה כט.) תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר, בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם. גלו למצרים שכינה עמהם... עד כאן לשונו. וכך גם שנינו במדרש רבה (שמות פרשה ג' סי' ג' ופרשה ט"ו סי' ט"ז) בשעה שיש להם ירידה, יש גם לקדוש ברוך הוא ירידה, ובשעה שיש להם עליה, יש לו גם כן עליה, שנאמר (בראשית מו, ד) אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה. עד כאן. הנה שהשכינה ירדה יחד עם עם ישראל לגלות מצרים, ולפיכך יש לומר, שצער השכינה לשהות במקום טומאה כמצרים, שהיא ערוות הארץ, השלים את זמן הגלות.

וענין נפלא זה רמז הקדוש ברוך הוא למשה רבנו, כאשר התגלה אליו לראשונה, כדי לבקשו להיות שלוחו להוציא את בני ישראל ממצרים, כמו שכתוב (שמות ג, ב) וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, ופירש רש"י, "מתוך הסנה" [שיח קוצני] ולא אילן אחר, משום (תהלים צא, טו) עמו אנכי בצרה. עד כאן. לפי האמור הביאור הוא, היות והקדוש ברוך הוא רצה לבקש ממשה להוציא את בני ישראל ממצרים, הרי עלול משה לתמוה, איך יצאו ישראל ממצרים לפני שהשלימו את גזירת השיעבוד של ארבע מאות שנה. ולכן כדי ליישב פליאה זו, נגלה אליו הקדוש ברוך הוא מתוך הסנה הקוצני, ללמדו "עמו אנכי בצרה", ומכיון שהקדוש ברוך הוא כביכול הצטער בצערם של ישראל, השלים צער זה את זמן השעבוד, וכבר ראויים הם לצאת ממצרים.

 

וירא מלאך ה' בלבת אש – להשלים את "השם"

על פי הקדמה זו, יפתח לנו פתח להבין מדרש פליאה שהביא המקובל האלהי רבי שמשון מאוסטרופולי הי"ד, על הפסוק (שמות ג, ב) וירא מלאך ה' בלבת אש, להשלים את "השם". עד כאן. ותמהו המפרשים על דבריו של הרב, וכי איזה "שם" צריך להשלים?

ויישב זאת החתם סופר בתורת משה (פרשת בשלח), שהקדוש ברוך הוא גזר על ישראל להיות ארבע מאות שנה בגלות, כנגד שני שמות "שדי אלהים", שהם עולים בגימטריא ארבע מאות. והנה, מצינו בילקוט שמעוני (פרשת שמות רמז קס"ב) שכל זמן שהיה לוי קיים, לא נשתעבדו ישראל במצרים, שנאמר (שמות א, ו) וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ובני ישראל פרו. נמצא משמת לוי עד שיצאו ישראל ממצרים מאה ושש עשרה שנה, אין שיעבוד יותר עליו, ולא פחות משמונים ושש משנותיה של מרים שנקראת על שם המרור. עד כאן. הנה מבואר שקושי השעבוד היה שמונים ושש שנים, מעת שנולדה מרים, עד שיצאו בני ישראל ממצרים, והוא כנגד שם "אלהים", ולכן היו צריכים עם ישראל להשאר במצרים ולהשלים עוד שלוש מאות וארבע עשרה שנים "להשלים את השם" שהוא שם "שדי", שמניינו עולה שלש מאות וארבע עשרה. אולם "וירא ה' בלבת אש" משום אנכי בצרה, ולפיכך התמעטו מנין ימות שנות גלות מצרים, ויצאו ישראל לפני הזמן שנקבע להם.

 

"אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה" (מו, ג)

 

"אל תירא" כי שם ינצלו מההתבוללות

בספר טעם ודעת (פרשת ויגש) מביא בשם הספורנו (מו, ג) שיעקב אבינו נצטווה לרדת למצרים, לפי שבארץ כנען עלולים בניו להתחתן ולהתערב בגויים. אבל בארץ מצרים שם המצרים שונאים אותם, כנאמר (בראשית מג, לב) כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם. שנאת הגויים תציל אותם מההתבוללות, ולכן עדיף להתגורר במצרים מבארץ ישראל.

 

"אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (מו, ד)

 

הקב"ה יקדים לרדת לפניו ולצאת אחריו

הכלי יקר (כאן) עומד על דיוק נפלא בפסוק דבתחלה גבי ירידה כתוב אנכי ארד עמך, קודם אני ירד ואח"כ עמך, וגבי העליה אעלך גם עלה קודם אתה תעלה ואח"כ אני והדבר צריך ביאור. ומסביר הרב על פי משל, לאחד שהוליך את חבירו למים עמוקים, והיה חבירו ירא לרדת שמה, פן יטבע ברוב עומקם, על כן אינו יורד לתוך המים עד שירד שמה תחילה חבירו המוליכו והוא אחריו. אבל בעליה, אינו רוצה שילך מוליכו תחילה, והוא ישאר במים לבדו, אלא להיפך הוא העולה תחילה ומוליכו אחריו, וזאת כדי שבין בירידה ובין בעליה לא ישאר הוא לבדו לרגע אחד במים.

אף כאן יעקב אבינו התיירא מלירד מצרימה אל מקום חושך ענן וערפל, עד שהבטיח לו הקדוש ברוך הוא, שהוא לא יעזוב אותו, ושהוא יקדים לרדת לפניו מצרימה, ולהיפך ביציאה ממצרים הבטיחו ה', שיעקב יצא ראשון ממצרים ורק אחר כך יצא הבורא. ולכך נאמר בירידה למצרים "אנכי ארד עמך", הקדים את "אנכי" ל"עמך", אבל בעליה נאמר להיפך "ואנכי אעלך גם עלה", "אעלך" קודם, ואחר כך "גם עלה". כי לא רצה הקדוש ברוך הוא שיהיו ישראל בגלות רגע אחד בלא השכינה, על כן הקדים בירידה את ירידת השכינה, ובעליה הקדים את עלית יעקב. וסיים הרב. וזהו ענין נכון ויקר.

 

"וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (מו, ד)

 

רמזים לעתיד לבא

"גם עלה" בראשי תיבות, גואל משה עתיד לגאול הישראלים, ועוד בראשי תיבות, גואל משיח עתיד לבנות המקדש, או, גואל מנחם עתיד לכלות האומות. אמן.

 

"וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (מו, ה)

 

כיצד ירד יעקב למצרים

במדרש הגדול (מובא כאן בתורה שלימה) מובא רבי אליעזר אומר, בשכר מעשיהם שעשו בביאתן למצרים, זכו ועלו ממצרים. ומה מעשים עשו? אף על פי שנתן להם עגלות לשאת את אביהם, כדי שלא יצטער [אביהם מטורח הדרך], מה עשו [בני יעקב], נחלקו לשלש כתות, וישאו אותו על זרועותיהם, והיו אלו נכנסין ואלו יוצאין, מנין? שכן הוא אומר (בראשית מו, ה) ויקם יעקב מבאר שבע "וישאו" בני ישראל את יעקב. ויבואו בני ישראל אין כתיב, אלא "וישאו" בני ישראל, שנשאו אותו על זרועותיהן. עד כאן לשונו.

 

"וּבְנֵי יִשָׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה" (מו, יג)

 

סוד שמות בני יששכר

המדרש מגלה שבשמותיהם של בני יששכר שנקראו "תולע ופוה", טמונים מהות שבט יששכר. שהנה שנינו במדרש הגדול (כאן) מה תולעת זו אין לה אלא פיה, כך שבטו של יששכר, אין להם אלא פיהם. ומה פואה זו מין צבע, וצובעת את הכל. כך שבטו של יששכר, צובעים את העולם כולו בתורה. ועוד עיין בזה להלן (ויחי מח, טז) על הפסוק ויקרא בהם שמי.

 

"וּבְנֵי אָשֵׁר... וְשֶׂרַח אֲחֹתָם" (מו, יז)

 

יחוסה של שרח

מדוע נכתב, ובני אשר וכו' ושרח אחותם, והוא נראה לכאורה מיותר, הן ברור שאם היא ביתו של אשר, היא אחותם של בניו? הרמב"ן (במדבר כו, מו) עמד על כך, ויישב וזה לשונו, היתה [שרח] בת אשתו [של אשר] מאיש אחר אשר לא היה לו בן וכו', ויהיה טעם "ושרח אחותם", כי היתה אחות בניו, לא בתו וכו'. עד כאן. הרי ששרח לא היתה ביתו של אשר, אלא ביתו של אשתו מנישואים קודמים, ולכך נכתב "שרח אחותם", כי היא אחותם החורגת של בניו, ולא ביתו של אשר.

בעל העקידת יצחק (שער פ"ד) כתב על דרך "יתכן", כי אמא של שרח מתחילה היתה לאיש מבני השבטים, מאותן שמתו אחרי כן בלא בנים, [ואחר כך] ויצאה ממנו [ונישאה] והיתה לאשר. ולשבעה חדשים ללקוחיה, ילדה אותה, ולא נודע אם היא בת תשעה לראשון או בת שבעה לאחרון, ונמצאת קרחה לנחלה מזה ומזה [אינה זכאית לנחלה משום צד], מאשר [אינה יורשת נחלה] כי היו לו בנים, ומהראשון מפני הספק [אינה יורשת נחלתו אף על פי שאין לו בנים ואז בת יורשת, מפני הספק האם היא ביתו, או לא]. ולזה נתיחסה מתחילה אל האחים ולא להאב, ולא נמנע הכתוב לומר (במדבר שם) ושם בת אשר שרח [ולא נאמר ובת אשר], מפני הספק, עד כאן, ועוד עיין שם (ועי' בהכתב והקבלה כאן).​​​​​​​

ובאמת בת מי היתה שרח? בספר הישר (פרשת וישב) מבואר שהיתה בת מלכיאל בן עילם בן שם.

"וּבְנֵי דָן חֻשִׁים" (מו, כג)

 

"חשים" מלשון יחשה, ואותיות משיח

נראה בסיעתא דשמיא לרמוז בפסוק, על פי מאמר חכמינו ז"ל (חולין פט.) על הפסוק (איוב כו, ז) תולה ארץ על בלימה, שהעולם קיים ועומד בזכות מי שבולם פיו בשעת מריבה. ולפיכך נאמר "ובני דן", רצונו לומר, אם הוא בין אותם שאחרים "דנים" אותו, ומבזים אותו, אזי ינהג מנהג "חושים", היינו שיחשה ולא יענה.

או יתבאר על דרך זו, "ובני דן", כלומר על ידי שאנחנו בני ישראל הולכים ומקיימים את כל "דיני" התורה ועוסקים בתורה, "חושים", על ידי זה יבא "משיח" צדקנו, שמשיח הוא אותיות "חשים", שעל ידי מאור התורה נזכה למוטב, ונקרב את גאולתנו ופדות נפשנו. אמן.

 

"וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן" (מו, כח)

 

בכל מקום שהיה יעקב הולך היה עוסק בתורה

מדרש רבה (פרשה צ"ה סי' מ"ו) מהו "להורות"? אמר רבי נחמיה, להתקין לו בית תלמוד שיהא מורה שם תורה, שיהיו השבטים קורין בו את התורה וכו'. ללמדך, שבכל מקום שהיה הולך, היה עוסק בתורה, כשם שהיו אבותיו עושין. עד כאן.

 

"וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ" (מו, כט)

 

שני אנשים קיבלו את הכבוד הגדול בעולם

מדרש תנחומא (ויגש סימן ז') אמר ר' יודן בשם ר' איבו, שני בני אדם ראו כבוד גדול, מה שלא ראה בריה בעולם, ואלו הן, יתרו ויעקב. יתרו כשבא אצל משה כתיב בו (שמות יח, ז) ויצא משה לקראת חותנו, מי היה רואה משה יוצא ואינו יוצא? [מי היה רואה] שרי אלפים ושרי מאות יוצאין, ולא היה יוצא? וכו', [לכן] התחילו כל ישראל יוצאין לקראת יתרו. ואף יעקב כשבא אצל יוסף מה כתיב בו, "ויאסור יוסף מרכבתו", מי היה רואה ליוסף יוצא לקראת אביו, יחד עם עבדי פרעה וזקני ביתו יוצאים, ולא היה יוצא, לקיים מה שנאמר (משלי ג, לה) כבוד חכמים ינחלו. (מוסר חכמים חלק א' עמוד שכ"ג).

 

אסירה כנגד אסירה

"ויאסור יוסף מרכבתו", וכי לא היו לו כמה עבדים? אלא עשה כן לכבוד אביו. תבא אסירה של יוסף שאסר לקראת אביו, ותעמוד על אסירה של פרעה הרשע שהלך לרדוף את ישראל כמו שנא' (שמות יד, ו) ויאסור את רכבו ואת עמו לקח עימו (מוסר חכמים השלם חלק א' עמוד של"ב, ע"פ מדרש רבה פרשה נ"ה סי' ג').

 

יהודה מרוב שמחתו לא ביקש מאביו למחול לו על אותו נידוי

כאמור "ויאסור יוסף מרכבתו" שיוסף אסר את מרכבתו בעצמו, מרוב שמחה לכבוד אביו, ולא נטל גדולה באותה שעה, והשמחה חוטפת את הלב. ולמה שמח? שהיו המצרים אומרים, עבד ימלוך עלינו? וכן שבאו אביו ואחיו אמר, עכשיו הם יודעים שאני בן חורין. אף יהודה מרוב שמחתו לא בקש מאביו למחול לו על אותו נידוי ונידוי על תנאי צריך הפרה, ולפיכך היו איבריו מגולגלין עד שבא משה וביקש עליו רחמים (מוסר חכמים חלק א' עמוד של"ו).

 

יעקב עשה את כל עצות חז"ל לגבור על היצר הרע

כתב בספר מעיינה של תורה (פרשת ויגש) בשם רד"מ מטשורטקוב, הגמרא במסכת ברכות (ה.) אומרת, לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, נצחו, מוטב. לא נצחו, יעסוק בתורה. נצחו, מוטב. לא נצחו, יקרא קריאת שמע. נצחו, מוטב. לא נצחו, יזכור לו יום המיתה. עד כאן. דהיינו חכמינו זכרונם לברכה נותנים ג' עצות כיצד לנצח את היצר הרע, תחילה יעסוק בתורה, ואם עדיין היצר בוער בקירבו, יקרא קריאת שמע, ואם עדיין היצר בו, יזכור יום המיתה.

והנה יעקב אבינו כשהגיע למצרים אל מקום טומאה, נתיירא מאוד שמא יתגבר עליו יצר הרע, לכן קיים את כל עצות חכמינו ז"ל, א. נאמר (בראשית מו, כח) ואת יהודה שלח לפניו להורות, ופירש רש"י, לתקן לו בית תלמוד. הרי זו עצת חז"ל שיעסוק בתורה. ב. קרא קריאת שמע, כמו שפירשו חז"ל (רש"י מו, כט), שקרא יעקב קריאת שמע בשעה שראה את יוסף. ג. ואף הזכיר לו יום המיתה, כמו שאמר (שם, שם, ל) ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם.

 

"וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד"(מו, כט)

 

אפילו לא שאל לשלומו אלא קרא קריאת שמע

מבואר בפסוק, שיוסף נפל ובכה על צואריו של אביו, ברם על יעקב לא נאמר כן, וביאר רש"י (כאן) שאכן יעקב לא נפל על צואריו של יוסף ולא בכה עליו, היות ובעת המפגש היה יעקב קורא את שמע.

שמעתי בשם הגאון רבי יוסף כהנמן זצ"ל, בשם חמיו הגאון מוילקומיר זצ"ל, בעת שנפטרה זוגתו של החתם סופר, בתו של רבי עקיבא איגר, לא סיפרו את הדבר לאביה רבי עקיבא איגר [כדאיתא בשו"ע (יו"ד סי' ת"ב סעיף י"ב) מי שמת לו מת ולא נודע לו, אינו חובה שיאמרו לו, ואפילו באביו ואמו, ועל זה נאמר (משלי י, יח) מוציא דיבה הוא כסיל]. וארע שרבי עקיבא איגר נזדמן סמוך לפרשבורג, והודיע שרצונו לשבות את השבת בבית "החתם סופר" שלא ראו זה את זה שנים הרבה. החתם סופר לא ידע היאך לנהוג, שכבר נשא אשה אחרת, ולפיכך התייעץ עם אשתו, והיא מצדה היתה מוכנה לעזוב את ביתם לשבת זו. ברם החתם סופר התישב בדעתו ואמר, לא, עליך להישאר בבית. בערב שבת הגיע רבי עקיבא איגר לבית החתם סופר, ומסרו לו שהחתם סופר נמצא בבית דין. הלך לשם, ובהגיעו תיכף ומיד שאל אותו "החתם סופר" בענין גט שהגיע לפניו, ודנו ופלפלו בדבר עד סמוך לכניסת השבת, ואחרי רחיצה וטבילה קיבלו את השבת. בסעודה המשיכו ופילפלו עוד, וכך היו שקועים בדברי תורה כל השבת, ומיד לאחר ההבדלה פנה הגאון רבי עקיבא איגר ללכת, ואמר שאין לו פנאי אפילו לדבר עם בתו ורק מבקש למסור לה דרישת שלום.

כשנתבונן בדבר נראה את גודל קדושת רבותינו אדירי התורה, שדברי תורה משכחים את כל ענייני העולם הזה, כי כל חייהם ורצונם הוא רק לעמול בתורה. וזה שמצינו אצל יעקב אבינו שלא ראה את יוסף בנו יותר מעשרים שנה, וחשב שבנו נהרג, ועתה כשראהו אפילו לא שאל לשלומו, אלא קרא קריאת שמע, שכל מטרתו היא ליחד את שמו של ה' בעולם. (חיים למוצאיהם עמוד קי"ח).

 

"וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד" (מו, כט)

 

לא להביט אל העבר אלא על העתיד

מספרים שפעם נכנס בחור אל הרב הקדוש בעל הלב שמחה זי"ע, וקונן בפניו כי מצבו הרוחני גרוע עד מאד. נענה הרב הקדוש ואמר, הנה יוסף הצדיק היה נעלם מעיני אביו כ"ב שנה, עד שיעקב חישב ש"טרוף טורף יוסף", ורק אחר כלות כ"ב השנים נפגשו יחדיו האב והבן, וראה זה פלא, לא מצינו ששאל יעקב את יוסף, איך עברו עליו כל כ"ב השנים, היכן היה ומה היו מעשיו. ולא עוד אלא שהרמב"ן (בראשית מה, כז) סובר (בשונה מרש"י הקדוש) שעד סוף ימיו לא ידע יעקב ממכירת יוסף. והנהגתו פלאית היא. שכך היא דרכם של אבותינו הקדושים, שלא לדבר ולא לחשוב כלל על העבר. כמו כן, אתה, תשכח מכל רוע מעלליך, והתחל בעבודת ה' מכאן ואילך בלא שום חשבונות, וה' יהיה בעזרך.

והוכיח הרב הקדוש הלב שמחה זי"ע זאת מדברי הירושלמי (פאה פ"ח ה"ח) שרבי יוחנן וריש לקיש הלכו לרחוץ בחמי טבריא, בדרכם פגע בהם עני וביקש מהם נדבה. אמרו לו, כשנחזור מהמרחץ ניתן לך. משחזרו מצאו אותו מת גווע מרעב. אמרו חכמים, לא זכינו לטפל בו בחייו, נטפל בו במיתתו. כאשר טיפלו בו, מצאו עליו כיס מלא דינרין, עיין שם. הבה ונתבונן, מה יעשה אדם מן השורה בראותו שגרם לעני למות, הרי היה מתמלא כולו צער ומכאובים, אבל ובכי על עוון הרציחה, וכולו היה אומר ייאוש, ובוודאי שלא היה יכול לטפל בקבורתו. לא כך היא דרכם של האמוראים, כי אינם מביטים על העבר, אלא על העתיד, על מה יש בידם לעשות מכאן ואילך. ועל כן מה שהיה היה, ועתה ניצבת לפניהם מצות קבורת המת, על כן מיד עסקו בכבודו. והנה, אם לא היו מתחזקים לטפל בו לאחר המיתה, היו נשארים באבלם וצערם לעולם, כאילו שהם גרמו למיתתו, ובזכות הנהגתם שפנו לטפל בו במיתתו, זכו לגלות שבאמת לא היו הם אשמים במיתתו כלל, שהרי כסף לא היה חסר לו, שהנה תלוי עליו כיס מלא דינרין, והוא האשם בעצמו, שלגודל קמצנותו, העדיף למות כשכיס מלא מעות בידו... ומכאן נלמד שעבודת האדם היא להסתכל אך ורק על העתיד בלבד, ולא ירבה לחשוב ולהצטער על העבר, ואז יווכח שהכל לטובה.

 

מהו "וירא אליו"

וירא אליו, פירש רש"י ז"ל, יוסף נראה לאביו. עד כאן. ודבריו צריכים ביאור. והנה תיבת "וירא" בראשי תיבות היא וקודם יוסף ראה אביו, ופירושו כאשר מובא בספר הישר, שיוסף מפני כבוד אביו, ירד ללכת ברגליו כחמישים אמה לפני שיגיע לאביו, ואז ראהו יעקב ונתפלא מהודו והדרו.

 

"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי" (מו, ל)

 

לא אצטרך לשוב בגלגול ולמות פעם נוספת

מה פשר דברי יעקב "אמותה הפעם"? ביאר השל"ה הקדוש (תורה אור פרשת ויגש), הנה כתב האריז"ל על הפסוק (לעיל מב, לו) "עלי היו כולנה", כי יעקב אבינו חשש שמאחר שיוסף איננו, הוא יצטרך לשוב ולבוא לעולם בגלגול, כדי להקים י"ב שבטים. לכן עתה, לאחר שראה את יוסף חי ועומד בצדקו ובטהרתו, למרות היותו במקום טומאה בארץ מצרים, אמר, "אמותה הפעם", ולא אצטרך לשוב בגלגול ולמות פעם נוספת, כי הרי ישנם לכל הי"ב שבטים.

 

יעקב התפלל י"ח ונפילת אפים

כתב בילקוט ראובני (ויגש בשם ע"מ, הביאו במוסר חכמים השלם ח"א עמ' של"ב) כשפגע יעקב ביוסף קרא קריאת שמע, ובלי ספק שסמך גם כן גאולה לתפילה. ומיד שסיים תפילתו אמר "אמותה הפעם", כטעם נפילת אפים (וכמבואר בשער הכוונות דרוש נפילת אפים דרוש ב' דכל כוונת נפילת אפים היא למסור את הנפש) שהוא רז נגלה בכתוב. ומאמרו "אחרי ראותי פניך" יש סמך למה שכתב הרמ"א (בסי' קלא ס"ב), דבעינן מקום שיש בו ספר תורה [כדי לעשות נפילת אפים] ויוסף הוא ספר תורה, ונפילת אפים במקום ספר תורה, וזהו אחרי ראותי פניך.

 

מעשה נורא במפגש נדיר

בספר נפלאותיך אשיחה (פרשת ויגש) על פסוק זה, מביא מעשה נורא וזה לשונו, אווירה של יום הדין נסוכה היתה על הבתים הירושלמים, הרחובות דממו, שום מכונית לא נסעה, ושקט קסום שלט ברחובות ירושלים. בתי הכנסיות מלאו במתפללים עטופים בטליתות. לאחר קריאת התורה, הכריז הגבאי על הפסקה בת רבע שעה קודם תפילת יזכור, כדי לתת שהות לאלו החפצים לומר תפילה מיוחדת זו, להגיע גם מקצוות השכונה שעדיין מדדים בדרכם לבית הכנסת.

ר' יוסף שהיה לו מקום של קבע בבית כנסת הגדול שבשכונת קטמון הירושלמית. פשט את טליתו, ויצא לשאוף אוויר צח ברחובות הסמוכים לבית הכנסת. דמותו של האיש היושב על ספסל סמוך, לא הייתה מסיבה את תשומת לבו, אילולי עישן הלה סיגריה בפומבי. לא רק בפומבי, אלא כשראה "חרדי" מזוקן, הרים את הסיגריה גבוה יותר על מנת להקניט ולהרגיז. ר' יוסף כמעט הפנה את גבו לעבר המתריס כשלפתע תמונה הבזיקה במוחו, תווי פניו של האיש היו חקוקים בזכרונו. ר' יוסף זיהה את רוברט, ידידו הזמני מטיסת "בריטיש איירווייס" לניו יורק.

ר' יוסף ניגש אליו ואמר, שלום עליכם רוברט, תוך כדי שהוא מושיט לו שתי ידים חמימות. כעת גם רוברט זיהה את העומד למולו, הוא שלח מבט מלגלג לעבר הסיגריה ולעברו של ר' יוסף, כאומר, נו מה יש לך לומר על זה... ר' יוסף התעלם מהמבט המופגן, ואמר ברגש פנימי לוהט, יום כיפור היום, אולי תכנס עימי לבית הכנסת לתפילת יום כיפור, הן זהו יום מיוחד בשנה, היום הקדוש ביותר. רוברט כמו המתין לדבר, אמרתי לך כבר, השיב בציניות, אני כועס עליו, על בורא העולם, ואיני רוצה עמו כל קשר. מאז שדיברנו, טרם השיב לי את איציק'ל בני היחיד שנלקח ממני בשואה. ניסה ר' יוסף לשכנעו בדרך עוקפת, אם אתה כועס על הקדוש ברוך הוא, זה עניינך, אבל כעת עומדים לפני תפילת "יזכור", ומזכירים את נשמותיהם של הנפטרים ההרוגים והחללים, מבקשים כי יהיה להם תיקון ומנוחה, בן היה לך יחיד ויקר, ארבעים שנה לא הזכרת את שמו בתפילה, אולי זהו הזמן להכנס ולומר תפילה קצרה של "יזכור" ו"אל מלא רחמים" לזכרו, ולו רק בכדי לעשות לו מנוחה ונחת בעולמות עליונים... דבריו ההגיוניים החלו להתקבל על דעתו של רוברט, ההגיון יחד עם רגש ילדות עמום, חוללו בנפשו מלחמה עזה, דקות ארוכות חלפו, ואז הוא קם ממקומו מבלי לומר מילה, שמט את הסיגריה והלך אחרי ידידו.

הכניסו ר' יוסף לבית הכנסת והושיבו על מקומו. ותיכף ניגש אל החזן שכבר תפס את מקומו על הבימה, וסיפר לו על האיש הנמצא כאן, ארבעים שנה הוא לא היה בבית כנסת, לא רצה לבוא, כעת הסכים להגיע בשביל להזכיר את שם בנו היחיד שנהרג בשואה, אנא ממך תאמר עבורו "אל מלא רחמים" מיוחד ומרגש, אולי תחולל אצלו משהו.

החזן הותיק הנהן בראשו כמבין עניין, כמו אומר אל תדאג יהיה בסדר, וכעבור רגע הרים קולו בסלסול בתפילת "אל מלא רחמים", ניכר היה כי הוא מיטיב לעשות מלאכתו, כי גם ר' יוסף עצמו השתאה לשמוע נעימה כה מרגשת ומתחננת לפני השוכן במרומים, ר' יוסף הבחין ברוברט העומד חיוור ונבוך כשהוא נתמך בשתי ידיו בסטנדר שלידו, ושמח כי הצליח להשפיע במשהו על ליבו של ידידו, ונתן לרגשותיו לזרום אל תוך נפשו פנימה.

כשהגיע החזן לתיבות שם הנפטר, סימן לעברו של רוברט, וזה מיהר לומר יצחק בן ראובן. החזן עצם את עיניו, וקולו הרעים "את נשמת יצחק בן ראובן", עוד רגע המשיך להנעים בקולו, כשלפתע עצר לשנייה קצרה מפיוטו, העיף מבט נוסף בפניו של רוברט, אך מיד המשיך עד תום. עם סיום הזכרת הנשמות, ירד החזן מהבימה כשמחזורו בידו, ניגש היישר לרוברט שעמד בסמוך, כשפניו נרעשות, "איצקוביץ"? שאל במילה אחת. רוברט נתן בו מבט חודר, ומבלי משים הנהן בראשו לחיוב. "אבא"? שאל החזן. רוברט נרתע לאחור, הביט בעיניים קרועות בפניו של החזן, ואז הכירו, הכיר את איציק'ל אהובו, בנו היחיד שנספה בירי הרוצחים. "ווי, איציק'ל", צווח ראובן ונפל מתעלף בו במקום... לאחר שהתאושש התבהרה התמונה לפרטיה, איצק'ל סיפר לאביו שרק נפגע קלות מכדורי הגרמנים המרצחים, בעוד גורלה של אמו נחרץ, היא נהרגה בו במקום. ארבעים שנה היו השניים פרודים ורחוקים זה מזה, אב ובן, שני עולמות, שתי מדינות רחוקות. האב לא ידע מה עלה בגורלו של בנו האהוב, והבן לא מצא מעולם את עקבותיו של אביו, עד שה"מושך בחוטים" קישר ביניהם.

 

מי עושה טובה למי?

יש החושבים שבבואם לבית הכנסת, הם עושים בזה את הטובה הכי גדולה להקדוש ברוך הוא... ואילו דוד המלך ע"ה אמר (תהלים ה, ח) ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, היינו, אתה השם יתברך מגדיל חסדך עלי, בזה שנותן לי את האפשרות לבוא לבית הכנסת. הגע בעצמך, בכל עת מאות אנשים רתוקים למטותיהם ללא אפשרות לזוז, וכמה היו אנשים אלה מוכנים לשלם רק עבור האפשרות לקום ממיטתם וללכת אפילו פעם אחת לבית הכנסת, האם אין זה חסד אל? (ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל - פנינים פרשת ויגש).

 

"וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה" (מז, ז)

 

פרעה תמה על עוג שסיפר לו שאברהם עקר

מדרש רבה (דברים פרשה א' סי' כ"ה) בשעה שנכנס יעקב אצל פרעה לברך אותו, שנאמר (בראשית מז, ז) ויברך יעקב את פרעה, היה עוג יושב שם אותה שעה. אמר לו פרעה לעוג, לא כך היית אומר, אברהם פרדה עקרה ואינו מוליד [ואיך אם כן נמצאים לפני...] הרי זה בן בנו ושבעים נפש מירכו. אותה שעה התחיל עוג מכניס עין רעה עליהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אוי רשע מה אתה מכניס עין רעה בבני, סימא את עינו של אותו רשע.

ובחומש תורה שלמה (כאן הגהה י"ט) יש גירסא, אמר לו הקדוש ברוך הוא, רשע מה אתה מכניס עין רעה בבני, תימס עינו של אותו האיש, עתיד אותו האיש ליפול בידו [וכפי שלבסוף משה הרג את עוג]. ומה הארון שלא נעשה בו מלאכה, לא לשכר ולא להפסד ולא היה בו אלא שברי לוחות, נתברכו בשבילו, קל וחומר לצדיקים שיתברכו בשבילו. וכן אתה מוצא ביצחק, ירד לגרר ירדה ברכה. לבן אמר ליעקב נחשתי ויברכנו ה' בגללך. וכן אצל פרעה ויברך יעקב את פרעה, וכלה הרעב. יוסף, ויברך ה' את בית המצרי.

 

"וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה" (מז, ז)

 

מלך בגובה טפח

לשון הפסוק "ויעמידהו לפני פרעה" צריך ביאור. והנה בעל הטורים (בראשית מז, ז) מבאר את הפסוק כפשוטו, שכיון שיעקב אבינו כבר היה זקן, לפיכך היה צריך יוסף לסומכו ולתומכו, כדי שיוכל לעמוד לפני פרעה מפני כבוד המלכות.

ובאור החיים הקדוש (מז, ז) פירש, כיון שפרעה היה נמוך עד מאוד, וגובהו גובה אמה בלבד (כדאיתא במועד קטן יח.) על כן יעקב לא ראהו לפי שעה, כי הסתכל לפניו בגובה העינים כדרכם של בני האדם, ולפיכך הוצרך יוסף להראות ליעקב ולהעמידו לפני פרעה, כאומר לו, הנה הוא נמצא כאן.

אמנם צריך להבין, איך מינו המצרים כזה ננס להיות להם מלך, הלא מלך צריך להיות גבוה משכמו ומעלה? אלא כשהקדוש ברוך הוא רוצה, אזי לא רק בגובה אמה יוכל להיות מלך על כל העולם, אלא אף אדם בגובה טפח יוכל, כדמצינו בנבוכדנצר, שמלך על כל העולם, והטיל מורא בעולם עד כדי כך שאנשים פחדו לחייך, וכל גובהו היה לא יותר מטפח וכמו שאמרו חז"ל (עי' בילקוט דניאל סימן תתס"ב, ובש"ך על התורה במדבר יט, ו).

 

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ" (מז, ח)

 

כשבאו אברהם ויעקב לפני פרעה נעשה נס וגבה הפתח

הקשה בספר דולה ומשקה (פרשת ויגש), כיצד פרעה שואל את יעקב כמה ימי שני חייך, וכי זה מתאים שהפוגש אדם מבוגר, ישאל אותו לגילו, וזהו חוסר דרך ארץ?

אלא, ביארו המפרשים זאת על פי דברי הגמרא (מועד קטן יח.) אמר רב פפא, פרעה שהיה בזמן משה, היה גובהו אמה ואורך זקנו אמה וכו', ועשה פרעה את פתח היכלו שיושב בו, בגובה אמה כפי קומתו, והוא היה יושב על כסאו כנגד הפתח, ועשה כן כדי שכל הנכנס אצלו, בעל כרחו יצטרך לכוף את ראשו ולהשתחוות לו, כיון שעשה עצמו אלוה, וכן עשו כל מלכי מצרים.

והנה בעבר כשנכנס אברהם אבינו אל פרעה הראשון, נעשה נס והוגבה השער כנגד קומתו של אברהם, ונכנס זקוף ללא צורך לכוף ראשו, ונס זה נכתב בספר דברי הימים למלכי מצרים. ואף עתה כשבא יעקב אבינו לפני פרעה, שב ונעשה נס זה וגבה הפתח, ונכנס יעקב זקוף ללא כפיפת ראש. לכן חשב פרעה, בוודאי זהו אותו אדם. והנה אז אברהם היה גילו קרוב לשמונים שנה, ומאותו הפרק עד עתה עברו קרוב לרט"ו שנה, ולרוח מחשבתו זו של פרעה, גדלה תמיהתו עד מאוד על גילו המופלג, ולפיכך פרעה לא עצר בלשונו ושאלו "כמה ימי שני חייך", על אף חוסר דרך ארץ שבדבר.

 

"מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם" (מז, ט)

 

על כל תיבה ותיבה אגרע שנה משנותיך

שמעתי מקשים, מאחר שהמדרש (בראשית רבה פרשה ס"ג סי' י"ב) נותן טעם לכך שחי אברהם חמש שנים פחות מיצחק, כדי שלא יראה אברהם את נכדו עשו יוצא לתרבות רעה. אם כן מהו הטעם שיעקב חי פחות מיצחק בשלשים ושלש שנה?

והנה עמדו על קושיא זו רבותינו בעלי התוספות (בדעת זקנים סוף ויגש) ויישבו זאת על פי המדרש, שהקפיד השם הרבה על דברי יעקב "מעט ורעים היו ימי שני חיי וכו'", שנראה כמתרעם על מדותיו, אמר לו הקדוש ברוך הוא, אני מלטתיך מלבן, אני הצלתיך מעשו, אני הצלתיך משכם, אני החזרתי לך את דינה, אני החזרתי לך את יוסף, ואתה אמרת מעט ורעים?! חיי, על כל תיבה ותיבה שאמרת, אגרע שנה משנותיך. צא וספור את מנין התיבות מויאמר פרעה אל יעקב, עד בימי מגוריהם, והנה הן שלושים ושלש תיבות, וכנגדן חי יעקב פחות מאביו, שלושים ושלוש שנים.

 

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" (מז, ט)

 

יעקב גלגול אדם

האר"י הקדוש (שער הפסוקים ריש ויגש סי' מ"ז ובספר הליקוטים ויחי עה"פ ויכל יעקב) מגלה, שיעקב אבינו היה גלגול אדם הראשון, והיות ואדם הראשון הוליד מאה ושלושים שנים שידין רוחות ולילין, לפיכך יעקב שבא לתקנו, עברו עליו ק"ל שנים הראשונים ביסורין ובגלות. ולכן אמר לפרעה "שלשים ומאת שנה מעט ורעים", היינו שבהיותם רעים ביסורין, לכן נתקן עון מאה ושלשים שנה. עד כאן.

 

"וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף" (מז, יב)

 

משל ממרן החפץ חיים

החפץ חיים (ברכת המזון במחיצת החפץ חיים עמוד 39) המשיל משל למלך גדול שהלך לבקר את חיילותיו, וכיון שמצאו חן בעיניו סדר תיפקודם והנהגתם, שפר עליו רוחו וכה הודיע לכל החיילים, כל מי שיש לו בקשה, יבוא ויבקש. נגש אליו אחד החיילים ויאמר לו, אדוני המלך, להוי ידוע לך כי מסור אני לך בכל לבי ונפשי, ושאלתי ובקשתי היא שתנתן לי ארוחתי בכל יום, בלי הפסק. שחקו עליו חבריו, שוטה שכמותך שביזבזת את בקשתך מאת המלך, הלא ארוחתך ממילא ניתנת לך, כי על כן חייל אתה וכל החיילים ניזונים ומתפרנסים מקופת המלך בכל יום בלי הפסק.

כן הוא הדבר עם כל אחד ואחד, מבקשים אנו מהמלך מלכו של עולם במיוחד על הפרנסה, ואנו שוכחים לגמרי כי אין זה מענייננו, שהרי בין כה על הזן ומפרנס לכל לזון גם אותנו. על כן עלינו להתפלל ולבקש על כבוד שמים וכבוד התורה.

 

"וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה" (מז, יד)

 

יוסף החביא שלש אוצרות ומי מצאם

שנינו במסכת סנהדרין (קי.) שלוש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלתה לקרח, ואחת נתגלתה לאנטונינוס בן אסוירוס, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא.

בספר בן יהוידע (שם, ד"ה שלש) מרחיב ומבאר את דברי הגמרא, שלושת המטמוניות שהטמין יוסף היו מן הכסף שקיבל ממכירת התבואה, ונתחלק הכסף לשלשה חלקים, כדלהלן:

מטמון ראשון, היה כסף שקיבל מעובדי עבודה זרה, שהיה ממונם מאוס ומשוקץ שאינו ראוי לבא בחלק הקדושה, וכל הכסף של עובדי עבודה זרה שהובא למצרים, נכנס בהשגחת שמים למטמון זה, כי בידי שמים ביררו כן בדרך נס, ומטמון זה נתגלה לקרח, ובסוף ירד לטמיון, כי בלעתו הארץ.

מטמון שני, היה כסף שקיבל מאנשים שאינם עובדים עבודה זרה, אבל היה בידם גזל וגניבה, וכסף זה אינו מאוס כל כך כמו הכסף של עובדי עבודה זרה, ולכסף זה עשה יוסף מטמון שני, כדי שעל ידי שמים יהיה ברירה לכספים של מין זה אשר כולם יבואו לאוצר זה. ומטמון זה נתגלה לאנטונינוס מלך רומי, והביאו לאוצר הממשלה שלו.

מטמון שלישי, היה כסף שקיבל מאנשים טובים שהיו שומרים על שבע מצוות בני נח, שכספם נקי מאיסורים, וראוי הוא לבא לחלק הקדושה, לכסף זה עשה יוסף הצדיק מטמון שלישי, ועל ידי שמים נבררו כל הכספים של מין זה ובאו למטמון השלישי, ומטמון זה גנוז לצדיקים לעתיד לבוא אחר ביאת המשיח במהרה בימינו, אמן.

והסיבה שקראה הגמרא למטמוניות אלו על שמו של יוסף, ולא קראתם על שם פרעה, שהיה מלך מצרים ואם כן הוא הבעלים עליהם, מפני שהסיבה שהתבואה נתקיימה באוצרות של יוסף הצדיק ולא נתקלקלה כשאר התבואות בעולם, היא על ידי שפע עליון וקדוש הנשפע מלמעלה בזכותו של יוסף הצדיק ע"ה, ועל כן שייך כל העושר ליוסף הצדיק, ולא לפרעה. (אוצר פלאות התורה פרשת ויגש).

 

"וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים" (מז, יד)

 

יוסף דרש מהמצרים לבטל את הע"ז החקוקה על הכסף שהביאו לו

יש לדעת, למה נאמר בשבר אשר הם שוברים, ולכאורה היה צריך לכתוב, בשבר אשר הם קונים? ונקדים את דברי המדרש, שעל הכסף של המצרים היה צורת עבודה זרה של מצרים, ואם כן קשה איך לקח יוסף כסף זה, הן עבודה זרה אסורה בהנאה? ויבואר על פי מאמר רבותינו ז"ל שאם ישראל משבר ומבטל עבודה זרה, היא אינה בטילה, אבל אם הגוי מבטל את העבודה זרה, אז היא בטלה. ולכן גם אנשי מצרים בטרם שיתנו את הכסף ליוסף, היו משברים ומבטלים העבודה זרה שעל הכסף, וזהו שכתוב "בשבר" אשר הם המצרים שוברים, ולכן לא היה איסור בדבר על יוסף לקחת את הכסף (ר' אשר זעליג מרגליות ב"ר צבי מזידיטשוב זצ"ל).

 

"לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם" (מז, יט)

 

"תשם" בגימט' פעמיים "שע", ובר"ת מ'פני ש'יבה ת'קום

כתב רבנו האר"י ז"ל בשער המצוות (כי תצא סי' כ"ג), שעל ידי ש"ע רבוא נהורין שיש בקדושה, נעשה מזה חשמל שהוא מלבוש [ולכן בסיום תפילת שמונה עשרה אומרים, המברך את עמו "בשלום" שהן אותיות מלבוש, ובגימטריא חשמל.] וכמו שיש בקדושה ש"ע נהורין, כך הם בחיצונים, וזהו סוד, והאדמה לא "תשם", העולה בגימטריא פעמיים ש"ע, שכשישנה הארה זו, האדמה לא תשם. וגם (שער המצוות ריש פרשת קדושים) במצות הקימה מפני זקן, "תשם" בראשי תיבות מפני שיבה תקום, ולכן יש לכוון במצוה זו אותיות "משת", עיין שם.

 

"רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה" (מז, כב)

 

הכהנים היו פרשי המלך

בתוספות השלם (כאן) מבארים מי היו כהנים אלו? "כהנים" האמור כאן, המה מלשון שררה ומלכות, כמו שנאמר (שמואל ב, ח, יח) ובני דוד כהנים (ובתרגום, רברבין הוו), והם היו פרשים שהמלך צריך להם למלחמה ולרכב, ולכן לא רצה פרעה להורישם מארצם, ונתן לכל אחד ואחד ספוק מזון.

 

"הֵא לָכֶם זֶרַע" (מז, כג)

 

האות ה' סגולתה לזרע

לפי שאברהם ושרה לא יכלו לזרוע זרע, עד ששינה הקדוש ברוך הוא את שמותיהם, לאברם קראו אברהם, ולשרי קראה שרה, הרי שהוסיף לכל אחד את האות ה', לפיכך היו מזריעים זרע והיה להם בנים. והיינו דאמרה רחל (בראשית ל, א) הבה לי בנים, כלומר תשנה גם את שמי ותוסיף את האות ה', ואז יהיה לי זרע כמו לאברהם. אמר לה יעקב (שם שם ב) התחת אלהים אנכי? כי לאברהם, הקדוש ברוך הוא הוסיף לו ה', אבל לי אי אפשר לשנות את שמך וליתן לך ה'. אמרה רחל (שם שם ג) הנה אמתי בלהה בא אליה, היינו שבשם בלהה יש שתי ההין, ואז ה' אחת תהיה לה ושניה תהיה לי, אולי אבנה ממנה. לפיכך אמר כאן יוסף "הא לכם זרע", כי על ידי האות "הא", יהיה "לכם זרע", והאדמה תזרע. (מוסר חכמים השלם חלק א' עמוד שכ"ד).

 

"וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה" (מז, כד)

 

חמישית חייו לפרעה, ליצה"ר, וארבע ידות ליצה"ט

שמעתי מפי מורנו ורבנו חכם יוסף עדס זצוק"ל פירוש נפלא בזה הפסוק. ימי שנותיו של האדם בדרך הרגילה הם שבעים שנה, כנאמר (תהלים צ, י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ועד גיל שלש עשרה שנה, שזה כבר תחילת ארבע עשרה שנה, היצר הרע שולט על האדם, ורק מכאן ואילך, נכנס באדם היצר הטוב. והנה שבעים לחלק לחמש, יוצא ארבע עשרה, כמנין "יד". וזה שאמר הפסוק "ונתתם חמישית לפרעה", כי כידוע פרעה הוא יצר הרע, אם כן חמישית מחייו של האדם, שהם ארבע עשרה שנים, שייכים עדיין ליצר הרע, ולכן את "חמישית" החיים "ונתתם לפרעה". אבל מכאן ואילך, הן ה"ארבע הידות" היתרות, העולות חמישים ושש שנים, שהרי "יד" היא ארבע עשרה, וכפול ארבע, שווה חמישים ושש, ולכן "וארבע הידות", "יהי לכם", בשביל "לזרע השדה", כדי לעבוד את ה' יתברך.

 

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (מז, כז)

 

נקראת גושן מפני ש"ניגש" פרעה לשרה

שנינו בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ו) אמר רבי יהושע בן קרחה פרעה הראשון מרוב אהבתו את שרה, כתב לה בכתובה כל ממונו, בין כסף בין זהב בין עבדים וקרקעות, וכתב לה ארץ גושן, לפיכך, וישב ישראל בארץ גושן, שהיתה של שרה אמנו שנתן לה פרעה.

ובשל"ה הקדוש (מסכת פסחים מצה שמורה אות קפ"ו) כתב בשם כנפי יונה (ח"ד סי' ס'), ארץ גושן היא רעמסס, ונקראת גושן, לפי שמתנה היתה מפרעה לשרה, על "שניגש" אליה שלא כדין, ולכן דינו כדין המזיק שעליו לשלם במיטב "הארץ", לפיכך משלהם זכו בה ישראל.

בתרגום יונתן כאן מתרגם, ויתיב ישראל בארעא דמצרים ובנו להון בתי מדרשין [ובנו להם בתי מדרשות] ופלטין בארעא דגושן, ואחסינו בה אחסנת חקלין וכרמין ונפישו וסגיאו לחדא.

 

"וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (מז, כז)

 

כמה היה מניינם

נאמר לקמן (שמות א, ז) ויעצמו במאד מאד, הנה שנאמר שם "מאד" שתי פעמים, והם היו אז ששים רבוא, כאשר מונה שם התורה. ולפיכך כאן שנאמר "מאד" פעם אחת, הם היו שלושים רבוא. וזה מה שאמרו חכמים (בראשית רבה פרשה ע"ט סי' א') שלא נפטר אבינו יעקב מן העולם עד שראה שלושים רבוא מבניו.